אוריה אלקיים, עיתונאי שהיה בין היתר כתב דתות ובשלל תפקידים וכיום כתב תחקירים בתכנית זמן אמת של כאן 11, מפרסם הבוקר (שישי) פוסט בעמוד הפייסבוק שלו בו הוא מספר: "הייתי הנהג של גדול הדור". לפניכם הפוסט המלא:
מעשה שהיה כך היה:
הלילה ישנתי שלוש שעות בלבד ואולי אפילו פחות. ואם לא די בכך, העברתי אותן באוטו בחניון תת קרקעי בשוק הפשפשים. חתונה של חבר ביפו שאבה אותי עד השעות הקטנות והיה ברור שבמצבי אסור לי לנהוג. מקסימום להפעיל מזגן ולקחת את המושב לאחור.
בחמש בבוקר קמתי כמו חדש. בתום דקת התאוששות ובירור היכן אני ולמה אני בלבוש מחויט, הנעתי את הרכב לכיוון בני ברק. בן דוד שלי אביתר מתגורר שם והודעתי לו אמש שאבוא לישון אצלו. מה זה משנה מתי. לפני שפניתי להשלים שעות שינה, חיפשתי מניין לתפילת שחרית. מצאתי אלף אך הסתפקתי באחד.
כשהסתיימה התפילה הנעתי את הרכב שוב וכמה רגעים לאחר מכן כבר חניתי ליד הבית של אביתר.
העיניים היו כבדות מאד והייתי חייב לישון. בדיוק אז ניגש אליי משום מקום צעיר חרדי וסיפר שקרתה להם תקלה.
מה קרה, שאלתי.
הוא הסביר שהנהג שמסיע את הרב לבית הכנסת לא יכול להגיע הבוקר. בזהירות הוא בירר איתי אם אוכל להחליף את הנהג. "הרב מבוגר מאד ואי אפשר שיילך ברגל".
"בשמחה" עניתי ושכחתי פתאום שאני מוכרח לקרוס על איזו מיטה. מיד סרקתי את הרכב והעייפות עברה הסבה לראשיתו של אירוע מוחי. האוטו מבולגן. כל כך מבולגן שאנשי מס רכוש שיבחנו אותו, יפסקו מיד שנפלה עליו קטיושה ושאני זכאי לפיצויים מוגדלים. לא נעים. לא נעים בכלל. איך הגעתי למצב הזה. מביש.
"כמה זמן יש לי?" שאלתי.
"שבע דקות" הוא ענה.
הו. אוי ואבוי. כמו חרגול ניתרתי ממקום למקום כדי למתן את הקטסטרופה. תוך כדי ניסיתי לברר עם האברך מי הרב המבוגר שאזכה להסיע.
"הרב דב לנדו", הוא לחש.
קפאתי ומיד השתעלתי. ואז הכחלתי מעט. והרבה.
החרדים כאן יבינו מה אני אומר. אסביר לכל מי שלא:
הרב לנדו, בן 93, הוא ראש ישיבת סלבודקה וגדול הדור הליטאי שירש בטבעיות את מקומו של הרב אדלשטיין זצ"ל. הוא ולא אחר צפוי בעוד דקות אחדות לשבת לידי בטויוטה יאריס החבוטה שלי שלא ראתה מיקס של מים וסבון די הרבה זמן. אוי לבושה. אוי להתרגשות.
הסדרתי נשימה. המעמד מחייב.
המרחק בין בית הרב לנדו לישיבת סלבודקה הוא מאה מטרים. התפקיד שלי היה להביא אותו מנקודה לנקודה ביעילות שיא ובלי תקלות. לצורך כך התבקשתי לערוך סיור מקדים.
"הנה, כאן קח ימינה, עלה את העלייה. הנה, הנה. כנס אל המבנה דרך הקשת. אפשר, אל תדאג. אפשר. סמוך עליי. סע עוד קצת. עוד. יופי. עכשיו נלך לבית של הרב ונחכה לו".
גם בסמיכות לבית דאגתי שהרכב יהיה נגיש. חשוב שדלת הרכב תהיה קרובה לדלת הבית ככל האפשר.
בשעה 07:26 יצא הרב מביתו כשהוא עטור תפילין. הרב לנדו פסע באיטיות אל הרכב ואני נאלמתי דום. אפילו הרוח שפרצה אל הרכב מבעד לדלת הפתוחה נשבה על פניי אחרת. הבנתי שאני בשיאו של אירוע לא שגרתי. התרכזתי בכל רגע. אסור לפספס דבר.
הרב לנדו נכנס אל הרכב והודה לי.
הנהנתי או גמגמתי משהו, ופתחתי בנסיעה איטית.
הנסיעה ארכה דקה וכל מה שחשבתי עליו היה: אוריה, אסור לך לעשות תאונה כי לא שייך.
הגענו. לפני שירד הרב מהרכב הוא הודה לי פעם נוספת. הוא פסע לבית המדרש, וצעדיו הכבדים נשמעו היטב ברחבה של ישיבת סלבודקה.
קולות נעימים לאללה. ואיזה כיף שנרדמתי באוטו.