ראש הממשלה בנימין נתניהו הפתיע השבוע בריאיון לפודקאסט אמריקאי, כשהצהיר באופן אישי כי ישראל מכירה ברצח העם הארמני. המראיין ביקש הבהרה מפורשת וציין כי היה מצפה להכרה רשמית מהצד הישראלי, ונתניהו השיב: "הרגע עשיתי את זה, הנה לך".
ההצהרה של נתניהו צפויה להחריף את המתיחות השוררת ממילא בין ישראל לטורקיה. ההכרזה מגיעה חודשים ספורים לאחר שהשר לשעבר ישראל כץ הכיר בשואת הארמנים בינואר 2024, והטיל ביקורת חריפה על נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כץ כתב אז ברשתות החברתיות: "נשיא טורקיה, המדינה שביצעה את שואת הארמנים וחשבה שהעולם יסתום את הפה, מתגאה היום שהעבירה לבית הדין בהאג חומרים. לא שכחנו את שואת הארמנים ומעשי הטבח בכורדים. אתם משמידי העם. אנחנו מגינים על עצמנו מהחברים הברברים שלך".
ימים אחדים לפני הציוץ של כץ, נתניהו עצמו החריף את הטון נגד הנשיא הטורקי ואמר כי "ארדואן, שמבצע רצח עם בכורדים, שמחזיק שיא עולמי בכליאת עיתונאים שמתנגדים לשלטונו, הוא האחרון שיכול להטיף לנו מוסר".
ואכן, תגובת טורקיה הרשמית לא איחרה לבוא וממשרד החוץ הטורקי נמסר: "דבריו של נתניהו נועדו להסיט את תשומת הלב מפשעים בישראל ברצועת עזה".
הזעם הדיפלומטי מגיע על רקע מערכת יחסים מורכבת הכוללת שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים.
לפנינו עומדות מספר שאלות, כאשר המרכזיות שבהן הן, מה היה עד עכשיו? מה מנע מהממשלות בישראל להכיר ברצח העם הארמני, ומה השתנה עכשיו?
כדי לענות על השאלות הללו צריך להכיר לפחות אופן כללי את יחסי הכוחות והאינטרסים המשמעותיים בזירה שבין ישראל לטורקיה.
הכרה על ממתינה
בשולי המאמר נזכיר כי כבר לפני כמעט עשור קיימה ועדת החינוך של הכנסת דיון פומבי בנושא הכרה ברצח העם הארמני. יו"ר הוועדה דאז, ח"כ יעקב מרגי מש"ס, הדגיש בדיון כי הכרה זו היא "חובה מוסרית" של מדינת ישראל.
מרגי קרא באותה העת ליו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, לממש את הצהרתו שפרסם כשנה קודם לכן ולהודיע באופן רשמי כי הכנסת מכירה ברצח העם הארמני.
אך האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ישראל בזמנו לא אפשרו פגיעה קשה ביחסים עם טורקיה והנושא נגנז והתמסמס
תמונת מצב
מאז פרשת "המשט הטורקי" ב-2010, יחסי ישראל-טורקיה מצויים במגמת הידרדרות מתמשכת.
ההתקרבות של ישראל למדינות מוסלמיות אחרות בשנים האחרונות הקטינה את החשיבות הקריטית של טורקיה עבור ישראל, אם כי היא עדיין נותרה שחקן מרכזי בזירה האסטרטגית.
במקביל, המניעים להימנעות מהכרה רשמית ברצח העם הארמני אינם נעלמים – הם מעמיקים ומסבכים את התמונה ההיסטורית והפוליטית כאחד.
הקנאה והתחרות הכלכלית הביאו את ארדואן לקצה
נזכיר כי מה שמוביל את ארדואן וממשלתו להחריף את היחס כלפי ישראל היא מלחמת הסחר. מיקומה הגיאוגרפי של טורקיה מאפשר לה לשלוט בנתיבי סחר מרכזיים בין אירופה לאסיה. חיזוק הקשרים בין ישראל לסעודיה ומדינות ערב יוצר אלטרנטיבה מסוכנת עבורה. חיבור כלכלי ישיר בין ישראל למפרץ יפגע בכלכלה הטורקית, שכבר נמצאת במשבר חמור.
ככל שנרקמת התקרבות ושיפור היחסים בין מדינות ערב לישראל וככל שישראל התעצמה בתחום הטכנולוגי – הדברים הופכים לאיום של ממש על הטורקים.
בשולי המלחמה של ישראל בחמאס ובאיראן, ארדואן, במהלך אסטרטגי מגביר את השנאה לישראל ומשתמש בהסתה נגדה כדי למנוע ממדינות ערב להעמיק את קשריהן עם ישראל. בכך הוא מנסה באופן מעשי לשמר את מעמד טורקיה ולצמצם את הנזק הכלכלי הפוטנציאלי.
כדי להעמיק את ההשפעה שלו באזור - מחזק הנשיא הטורקי את כנופיות השלטון החדש בסוריה, ומנסה ליצור טריטוריה במזרח התיכון, צעד שהוא 'מנקר לא רק את עיני ישראל' אלא גם את הממשל הרוסי בראשותו של פוטין - שכידוע תמך לאורך כל שנות המרד בנשיא הסורי המודח והגולה בשאר אסד.
שואה ארמנית ויחס ישראלי מנוכר
מדינת ישראל, שהעולם כולו יודע את סבל העם היהודי בשואה, נמנעה במשך עשרות שנים מהכרה רשמית ברצח העם הארמני שביצעו הטורקים בתחילת המאה ה-20. במשרד החוץ הסבירו זאת באופן בלתי רשמי כאינטרסים ביטחוניים חיוניים ושמירה על מערך יחסים כלכלי עמוק עם טורקיה.
המדיניות הזו הובילה לכך שבמשך שנים לא הוציאה ישראל הצהרה רשמית על הרצח – גם כאשר נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, הזדהה ותמך בחמאס או כאשר חזר על השוואות נועזות בין ראש הממשלה נתניהו להיטלר.
שורשים של זוועה היסטורית
הטבח בארמנים החל כבר בסוף המאה ה-19, בתגובה לדרישתם לעצמאות מטורקיה. התנועה לעצמאות הארמנית עוררה חרדה בקרב השלטון העות'מאני, והייתה לה השלכה קטלנית על האוכלוסייה האזרחית.
מלחמת העולם הראשונה וההשמדה השיטתית בין השנים 1915 ל-1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה ובתמיכת גרמניה, ביצעו הטורקים השמדה שיטתית של כ-2 מיליון ארמנים. יותר ממיליון נרצחו, הוטבעו בנהרות או מתו ברעב ונפגעו באכזריות שלא תוארה קודם.
הפשעים החמורים שביצעו הטורקים כללו צעדות מוות אל מחנות ריכוז, טבח המוני וגירוש שיטתי של הארמנים. המדינה העות’מאנית הקימה 25 מחנות ריכוז, כשהמפורסם שבהם היה דיר א-זור שבצפון־מזרח סוריה – הקצה לגיהינום עבור הארמנים ששרדו את המסע הקטלני.
אלה ששרדו את המסע הקשה נאלצו להיאבק על חייהם ולתעד את הזוועות בדרך שלא תישכח. חלקם כתבו על עורם את סבלם ואת פשעי הטורקים, הסוו את הכתובות בשכבות עפר, אך כשהיו נתפסים – שפכו עליהם מים כדי למחוק את עדויות הזוועה.
עדויות מצמררות
ניצולים, קונסולים וחוקרים תיעדו את רצח נשים וילדים – זיכרון שההיסטוריה הבינלאומית מנסה למחוק. "הדרך הקצרה ביותר להיפטר מהנשים ומהילדים שהיו מרוכזים במחנות היתה לשרוף אותם", כתבו עדים שונים בתצהירים שהגישו לאחר האירועים.
הקונסולים של ארה"ב ואיטליה תיארו כיצד עשרות אלפי ארמנים, בהם נשים וילדים, הוטבעו בים השחור – מעשה שהיה חלק ממדיניות ההשמדה השיטתית של הטורקים.
השראה למעשי הנאצים והקשר היהודי
חוקרי שואה ומלמת העולם השניה מדגישים כי רצח העם שבוצע נגד הארמנים בידי הטורקים היווה השראה ועידוד למעשי הנאצים נגד היהודים, כאשר היטלר ואנשיו היו משוכנעים שבדיוק כמו שהשואה נגד הארמנים נעשתה במשך שנים ללא הפרעה כך גם הם יכולים לבצע השמדה המונית נגד היהודים
שני רופאים מטרבזון העידו שילדים ארמנים הומתו בגז רעיל, עדות שמצטרפת ליומנים של הנרי מורגנטאו, שגריר ארה"ב בטורקיה בין השנים 1913-1916, שתיאר את היקף הזוועות שהתרחשו באימפריה העות'מאנית.
עדותו של לוחם ניל"יאיתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי במהלך מלחמת העולם הראשונה, תיאר את מותם של כ־5,000 ארמנים שנקשרו יד אל יד והועלו באש בתוך טבעת קוצים. "צרחות האומללים והלהבות עלו יחדיו לשמיים", כתב, וחיזק את הדימוי של זוועה שאין לתארה במילים.
מה עמד מאחורי השתיקה הרועמת של ישראל?
חוקרים וחוקרות של ההיסטוריה המדינית של ישראל מצביעים על שני מניעים מרכזיים לעמדה הישראלית הממושכת שלא להכיר ברצח העם הארמני:
א. אינטרס אסטרטגי: ישראל ראתה חשיבות עליונה בשמירה על יחסים דיפלומטיים, צבאיים וכלכליים טובים עם טורקיה – מדינה בעלת משקל אסטרטגי במזרח התיכון.
ב. חשש היסטורי-תרבותי: ההכרה ברציחות עמים אחרות נתפסה בעיני מקבלי ההחלטות כצעד שעלול לערער על תפיסת ייחודיות השואה והחובה ההיסטורית של ישראל לשמר את זיכרונה.
הדילמה הפוליטית
הניגוד בין אינטרסים ביטחוניים לבין אחריות מוסרית הוביל לשנים רבות מאוד של הימנעות רשמית מהכרה, גם לנוכח לחצים פנימיים וחיצוניים. כעת, עם הצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נראה כי ההכרה מתחילה לשבור את מחסום הפוליטיקה ולהציב את ישראל בעמדה מול העולם, מול ההיסטוריה ומול עצמה.
ייתכן מאוד, שהיחלשות ציר הרשע האיראני, הפגיעה הקשה בחמאס וחיזבאללה ומצבה של ישראל בשלב הנוכחי במלחמה - מסירים את הדאגה מפני פגיעה נוספת באינטרסים מול טורקיה - ובפרט על רקע חיזוק הקשר עם ממשל פוטין שנמצא במתיחות גדולה עם ארדואן ואנשיו על רקע ההפיכה בסוריה
בשורה התחתונה
לא כולם מתרשמים מההצהרה של ראש הממשלה השבוע שכאמור נעשתה בדרך אגב במהלך ריאיון - אם כי יש לה בהחלט משמעות.
הכרזה זו מהווה נקודת חיכוך נוספת ביחסי ישראל-טורקיה, שכבר ידעו עליות ומורדות בשנים האחרונות, וממחישה עד כמה ההיסטוריה והפוליטיקה העכשווית נלחמות זו בזו בזירה הדיפלומטית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האם נראה החרפה אפילו ביטחונית במצבה של ישראל בעקבות החרפת המשבר עם טורקיה? ימים יגידו. ולה' הישועה.
0 תגובות