הזיכרון עדיין טרי, מטוסי חיל האוויר חוצים את האופק, ולצידם - כח עוצמה חסר תקדים של ארה"ב. באותם רגעים, התחושה בציבור הישראלי הייתה של התעלות. הדיווחים היללו את "הברית השוויונית", את אחוות הלוחמים ואת הגורל המשותף שנכתב באש ובדם. נדמה היה כי ישראל קמה מאפר הטבח והמריאה לדרגת כוח-על, כשהיא צועדת בביטחון יד ביד עם המעצמה החזקה בתבל.
הנרטיב היה מהוקצע. דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, שני מנהיגים הניצבים כחומה בצורה, מתואמים ברמה הגבוהה ביותר. התמונות של השניים שודרו שוב ושוב, כשהן משדרות מסר של יציבות, יעילות ושיתוף פעולה אידיאלי. הציבור האמין שזהו תור הזהב של היחסים בין ירושלים לוושינגטון.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אלא שמאחורי החגיגות התקשורתיות, משהו החל להיסדק. הימים עוברים, והאופוריה מתחלפת בתחושת מועקה גוברת. המציאות האמיתית – זו שנחשפת הרחק מאור הזרקורים – מציירת תמונה רחוקה מאוד מהאידיליה שפורסמה. כשמקלפים את שכבות הדרמה והקלישאות, מתגלה פער מדאיג.
האם ברית הברזל שראינו בשמיים הייתה רק פנטזיה אסטרטגית? והאם התחושה בישראל כיום היא הקול האמיתי שמאחורי ההסתרה? מה שנראה כעמידה "שכם אל שכם" מתגלה אולי כמשחק אינטרסים מורכב, שבו ישראל עלולה למצוא את עצמה שוב בודדה במערכה.
בשורות הבאות ננסה לצלול לחלק מהאינטרסים והשיקולים המניעים את גלגל ההתרחשויות.
נקדים ונזכיר כי לדברי המומחים, ההנחה הישראלית והמערבית המוקדמת, שלפיה לחץ כלכלי או סנקציות יובילו לקריסת הפרויקט הגרעין האיראני, הוכחה כחלקית בלבד.
המשטר האיראני הוכיח יכולת הישרדות מרשימה, תוך שילוב בין "אידיאולוגיה מהפכנית" לבין "פרגמטיות ריאליסטית" (Realpolitik).
בבסיס המדיניות הזו עומד המושג השיעי "מצלחאת" (אינטרס ציבורי), המאפשר להנהגה להתפשר אידיאולוגית כדי לשמר את כוחה.
הפרדוקס האיראני – מדוע הם חייבים פצצה?
מאחורי מסכי הברזל והרטוריקה הלוחמנית, המשטר האיראני מנהל מרוץ נואש נגד הזמן – ועל פי המזרחן פרופ' מאיר ליטבק, (הובא באתר 'דבר' מאת טל כספין) השעון הזה מתקתק בקצב של פצצת זמן כלכלית.
'מבחינת טהראן', מבהיר פרופ' ליטבק, 'כל יום שבו המשטר לא קורס הוא ניצחון קטן, אבל המציאות שביום שאחרי המלחמה היא סיפור אחר לגמרי'.
הניתוח של פרופ' ליטבק חושף תמונה של התפוררות מבנית. הכלכלה האיראנית הפכה למגדל קלפים רעוע, כאשר הבנקים במדינה אינם אלא מוסדות פושטי רגל העומדים בפני קריסה. 'למשטר האסלאמי אין פתרון לבעיות היסוד של איראן', קובע ליטבק בנחרצות. 'הם כלואים בתוך מערכת מושחתת, מנוהלת רע, שאין לה שום סיכוי להשתקם ללא הסכם גרעין מקיף שיוציא אותם מהבידוד – הסכם שהמשטר הנוכחי, במבנהו הנוכחי, כמעט לא מסוגל לייצר'.
פרופ' ליטבק מסכם בתחזית קודרת עבור האייתוללות: המצב הנוכחי אינו 'בר-קיימא'. ללא רפורמות דרסטיות במבנה השלטון – רפורמות שהמשטר אינו מסוגל לבצע – התרחיש המסתמן אינו שיפור, אלא התרסקות. 'הבעיות לא רק יחמירו', מזהיר ליטבק, 'הן יובילו לפיצוץ פנימי, לשקיעה או להתמוטטות מוחלטת'. עבור איראן, כך נראה, המלחמה הנוכחית היא רק הקטליזטור לתהליך שסופו ידוע מראש".
כאשר המזרח התיכון ניצב מול צומת אסטרטגי היסטורי, השאלה האם איראן תהפוך למעצמה גרעינית גלויה כבר אינה תיאורטית - היא מונחת לפתחנו. מתחת לפני השטח, הרפובליקה האסלאמית אינה רק פועלת בכורים, אלא מנהלת מערכה ארוכת שנים של "דוקטרינת הגנה אסטרטגית" שנועדה להפוך את מחיר התקיפה למחיר שאיש במערב לא ירצה לשלם
מאזן האימה האזורי - בין שגרה למלחמה
הפצצה הגרעינית עצמה אינה הבעיה – הבעיה היא היד שאוחזת בה. הניסיון לבחון את המתיחות הגרעינית כמשחק מתמטי קר של 'דילמות ביטחון' בין מנהיגים רציונליים הוא תמימות מסוכנת.
במציאות, הפצצה היא בבואה של הסכסוך הפוליטי שמבעבע מתחת לפני השטח. היא אינה אקט טכני, אלא תמצית של אינטרסים גיאופוליטיים, אגו של מנהיגים ומשקעי עבר עמוקים.
ההיסטוריה מלמדת שלא הנשק הוא שקובע את גובה הלהבות, אלא טיב היחסים בין המדינות.
העובדה שבריטניה או צרפת מחזיקות בגרעין מעולם לא הדירה שינה מתושבי טוקיו או ניו יורק, פשוט כי המערכת הפוליטית ביניהן יציבה. לעומת זאת, סין בנתה את כוחה הגרעיני לא רק כנגד המערב, אלא כתגובה ישירה לאיום מבעלת בריתה לשעבר, ברית המועצות, לאחר שזו הפנתה לה עורף. השורה התחתונה ברורה: כשהיחסים מתערערים, הפצצה הופכת מכלי הרתעה לאיום קיומי מיידי.
תהום מפרידה – הפערים בין וושינגטון לירושלים
וושינגטון נועלת את עצמה בתוך בונקר של קונספציות עבר. ספוגים בלקחי המלחמה הקרה ובדוקטרינת 'ההשמדה ההדדית המובטחת' (MAD), האסטרטגים בבית הלבן עדיין נאחזים באמונה שמלחמה גרעינית היא אבסורד שאינו בר-היתכנות. מבחינתם, ישראל צריכה פשוט להירגע ולתרגל איפוק. אך בירושלים, האווירה היא של פאניקה מוחלטת – והמנהיגים כאן מזמן איבדו את הסבלנות לתיאוריות האקדמיות על 'מאזן אימה'.
הדרג המדיני בישראל אינו מחפש ניתוחים אסטרטגיים; הוא מחפש פתרונות. על שולחן הדיונים כבר לא מונחות רק אופציות קונבנציונליות, אלא תרחישים קיצוניים.
עם זאת, כאשר מנסים לפענח את הפערים וחילוקי הדעות בין נתניהו לטראמפ בהקשר של הסכם הגרעין, ניתן לומר כי עבור הממשל האמריקני, שתפס את המזרח התיכון כזירה שניתן לנהל 'על אש קטנה', הדרישה הישראלית היא לא פחות מכאב ראש דיפלומטית.
כעת, ברגע האמת, הפערים האלו יוצרים חיכוכים מדיניים כי ללא תיאום גרעיני מוקדם, ישראל וארצות הברית מוצאות את עצמן מתנגשות חזיתית דווקא כשהאיום האיראני הופך למוחשי מתמיד.
הסכם או נייר עמדה? בין הבטחות למציאות
ההבחנה בין "מזכר הבנות" (MOU) לבין "הסכם מחייב" נראית על הנייר ברורה ומובהקת. בעוד שהסכם הוא מסמך משפטי כובל, מזכר הבנות נתפס לרוב כקו מנחה בלבד, מעין מסגרת שיתופית שאינה נושאת בצידה את אותה רמת מחויבות קשיחה. אלא שבעולם האמיתי, הדינמיקה שונה בתכלית.
ניסיון העשור האחרון מלמד שהפער בין המושגים מטשטש לעיתים קרובות אל מול האינטרסים הקרים של המעצמות.
המערכת הבינלאומית, בהיעדר מנגנוני אכיפה אפקטיביים, הופכת לעיתים גם הסכמים חתומים ורשמיים לאות מתה, כאשר צד אחד - ובמיוחד כשמדובר במעצמה דומיננטית כמו ארצות הברית - מחליט לשנות כיוון.
הפרדוקס הגדול טמון בכך שדווקא מזכרי הבנות, שנועדו להיות הצעות לא מחייבות, הצליחו לא פעם להחזיק מעמד לאורך עשורים בזכות יציבות פוליטית ואמון, בעוד הסכמים מפורשים קרסו תחת כובד המשקל של שינויי מדיניות.
בשורה התחתונה: בפורום הבינלאומי, המילה הכתובה היא רק התחלה. הכוח האמיתי מאחורי המסמך הוא לא הכותרת שלו, אלא הנכונות של הצדדים, או של המעצמה החזקה בתבל, להוציא אותו אל הפועל ביום שאחרי החתימה.
המשוואה החדשה של טראמפ: "הטילים הם לא הבעיה"
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הציב השבוע רף חדש ומפתיע במדיניותו כלפי טהראן. בשיחה עם עיתונאים בשולי פסגת ה-G7, הבהיר הנשיא כי תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן נותרה מחוץ למתווה ההסכמות הנוכחי, וסיפק הצדקה בלתי שגרתית להחלטתו: "טהראן צריכה להחזיק בטילים, כי לכל השאר יש", קבע בנחרצות.
במהלך נאומו, טראמפ חשף את האסטרטגיה המסתמנת – מסלול מקביל של דיאלוג מול מדינות המפרץ לטיפול באיומים האזוריים, תוך ניסיון להפריד בין הגרעין לבין המעטפת הצבאית הקונבנציונלית. הנשיא ניסה להפיג את המתח הבינלאומי כשהמעיט בערכו של איום הטילים: "הם גורמים לנזק במיקום מצומצם, הם לא מפוצצים את העולם".
כשעומת עם הסתירה בין הצהרותיו המוקדמות על השמדת יכולותיה הבליסטיות של איראן לבין מצב העניינים הנוכחי, טראמפ לא היסס. "מה נשאר להם?", שאל ברטוריקה טיפוסית, והסביר כי המבצע הצבאי כבר עשה את שלו: "חיסלנו 80% מהארסנל שלהם. מה שנותר קבור עמוק מתחת לאדמה, וליכולת השיקום שלהם אין סיכוי ממשי".
לשאלת הכתבים על היעדר מנגנוני פיקוח ואכיפה במזכר הבנות, השיב הנשיא בקיצור האופייני לו, שמותיר מעט מאוד מקום לפרשנות: "לא חייב להיות מנגנון פורמלי. אמרתי להם בפשטות: אם לא תעמדו בהסכם – אני אפציץ אתכם".
השעון המתקתק: גורל הגרעין האיראני במבחן ה-60 יום
עם החתימה על מזכר ההבנות, לוח השעון האזורי הופך לקריטי מאי פעם. 60 ימים – זהו חלון הזמנים שנקצב לטהראן ולוושינגטון לנסות ולפתור את הסוגיה הנפיצה ביותר במזרח התיכון - גורלם של 440 הקילוגרמים של אורניום מועשר ל-60%. מדובר בכמות שאינה מותירה מרחב לטעויות, כזו שמציבה את איראן על סף פריצה גרעינית ודאית.
אלא שמאחורי הקלעים, חוסר הוודאות חוגג. דונלד טראמפ, בדרכו האופיינית, סימן את היעד – פירוק החומר המועשר – אך הותיר את הדרך לשם אפופה בערפל.
"ברגע המתאים, כשיהיה רגוע, ניכנס ונוציא", הצהיר טראמפ בפוסט ששיגר זעזוע במערכות הביטחון באזור, כשהוא מציב על השולחן תרחיש של דילול או השמדה מוחלטת, בין אם בתוך אדמת איראן ובין אם בהטסה אל מעבר לאוקיינוס.
הדילמה הישראלית – ומה הכי מטריד את ראש הממשלה?
מלבד הסוגיה הלבנונית והאיום המכביד של חיזבאללה על ביטחונה של ישראל, השורה התחתונה היא המטרידה מכל: למרות רעשי הרקע והצהרות הכוונות, מנגנון הביצוע נותר ריק. לא הוחלט כיצד ינוייד החומר הרדיואקטיבי, לא נקבע לוח זמנים אופרטיבי, ובעיקר – לא ברור אם איראן אכן תסכים להיפרד מ"נכס אסטרטגי" שדרש ממנה עשורים של מאמץ. השעון רץ, אך הפצצה, על 440 קילוגרמיה, עדיין מונחת על השולחן כאיום ממשי.
0 תגובות