נדמה שבכל בחירות חוזרת אותה מנגינה: מפלגות חדשות בימין ובציבור החרדי שמבטיחות עולם חדש ונוצץ במקום "המפלגות המסואבות" כלשונן, אך מקומם בכנסת הבאה כלל אינו מובטח.
ההיסטוריה עמוסה במפלגות שהבטיחו להיות "הפתעת הבחירות" ולהביא 6–8 מנדטים לפחות אבל למרות האופוריה וה"סחף" שהם זיהו בשטח - התוצאה הייתה קשה וקטלנית לכלל הציבור. חזרנו אל ההיסטוריה - בתקווה שהלקח יילמד.
בחירות 1992: משרפת הקולות בימין
בבחירות 1992 (הכנסת ה-13) התרחשה אחת משריפות הקולות הגדולות ביותר בהיסטוריה של המחנה הלאומי. אחוז החסימה הועלה באותן בחירות מ־1% ל־1.5%, וגוש הימין איבד עשרות אלפי קולות עקב פיצול בין מספר רב של רשימות שלא עברו את הסף. אובדן הקולות העניק לגוש השמאל בראשות יצחק רבין את היתרון הדרוש להקמת הממשלה שהובילה להסכמי אוסלו.
המפלגות שהתרסקו בקלפי:
מפלגת "התחייה": הוקמה בסוף שנות ה־70 במחאה נגד הסכמי קמפ דיוויד ופינוי חבל ימית. היא שילבה דמויות ימין אידיאולוגיות בולטות - גאולה כהן, יובל נאמן, אליקים העצני וחנן פורת - והייתה גורם משפיע בממשלות הליכוד. לקראת 1992 נחשבה לקול התקיף והבלתי מתפשר של המחנה הלאומי מול ועידת מדריד.
המפלגה הציגה את עצמה כעוגן האידיאולוגי היחיד שימנע מנתניהו ומשמיר לסגת משטחים. הסקרים ניבאו לה נוכחות יציבה בכנסת, אך התוצאה בקלפי הייתה התרסקות: 31,957 קולות (1.2%) בלבד, והמפלגה לא עברה את אחוז החסימה (שהיה אז 1.5%).
מפלגת "התורה והארץ" (הרב משה לוינגר): הוקמה על ידי הרב משה לוינגר, ממנהיגי תנועת גוש אמונים ומחדשי הישוב היהודי בחברון. הרב לוינגר טען שמפלגת "התחיה" אינה מספיק תורנית וקשיחה בעמדותיה.
הרשימה הציגה מצע תורני-אקטואלי שקרא להחלת ריבונות מלאה על כל שטחי ארץ ישראל, עידוד התיישבות מסיבית, ומלחמה בלתי מתפשרת בטרור ללא כפיפות ללחצים בינלאומיים (בפרט לאחר ועידת מדריד).
מטה הבחירות התבסס בעיקר על פעילויות שטח ביהודה ושומרון, בישיבות הקו ובישיבות ההסדר. הרעיון היה לאסוף את קולות "החרד"לים" (חרדים-לאומיים) שחיפשו הנהגה רוחנית תקיפה.
ברגע האמת, הציבור התורני-לאומי העדיף להיצמד למפלגות המבוססות (המפד"ל בראשות זבולון המר או "מולדת" בראשות רחבעם זאבי). המפלגה קיבלה 3,708 קולות בלבד (0.14%).
מפלגת "גאולת ישראל" (הרב אליעזר מזרחי): הרב אליעזר מזרחי, חבר כנסת לשעבר מטעם חב"ד ואגודת ישראל, התפרסם כאשר סירב לתמוך ב"תרגיל המסריח" ב־1990 ובכך מנע הקמת ממשלת שמאל בראשות שמעון פרס. לקראת 1992 הקים רשימה חרדית-לאומית עצמאית.
הקמפיין שלו התבסס על תדמיתו כ"מציל הימין" מ־1990 ועל מסר חרדי-לאומי ייחודי: נאמנות מוחלטת לשלמות הארץ מתוך פסיקת ההלכה והנחיות הרבי מחב"ד, לצד דאגה לצורכי הציבור החרדי והדתי. מזרחי הבטיח להיות "לשון המאזניים" שתמנע כל פשרה מדינית בעתיד.
בפועל, המפלגה זכתה ל-12,851 קולות (0.5%) - כמות מרשימה לרשימת יחיד, אך רחוקה מאוד מאחוז החסימה שהיה כ־39,000 קולות. רוב חסידי חב"ד והציבור החרדי העדיפו לבסוף להצביע למפלגות החרדיות הרשמיות (יהדות התורה/ש"ס) או למפלגות ימין כמו "צומת" ו"מולדת".
בחירות 2013: אינפלציה של מפלגות
בבחירות לכנסת ה-19 שנערכו בשנת 2013, אחוז החסימה עמד על 2% (שהיו שווי ערך ל־75,854 קולות). במערכת בחירות זו התמודדו מפלגות ימין, דתיים וחרדים רבות שהבטיחו להביא בשורה חדשה או לייצג קהלים ייחודיים, אך ברגע האמת נותרו מחוץ לכנסת ושרפו יחד למעלה מ־150,000 קולות.
המפלגות שהתרסקו בקלפי:
מפלגת "כוח להשפיע" (הרב אמנון יצחק): הרב אמנון יצחק שנודע כמחזיר בתשובה מפורסם, הקים מפלגה שנועדה לאתגר את הנהגת ש"ס. המצע התמקד בהורדת מחירי המזון, דאגה לשכבות החלשות ומלחמה בשחיתות. זכורה מאוד סיסמתו שדיברה אז על "עוף בשקל".
כנסיו של הרב אמנון יצחק משכו אלפי משתתפים, והקמפיין יצר סערה גדולה ברחוב החרדי והספרדי, כולל עימותים חריפים מול ש"ס. בסביבתו דיברו על מספר גבוה של מנדטים אך בפועל התוצאה בקלפי הייתה 28,049 קולות (0.74%) בסך הכל. הלחץ הציבורי והתגייסות רבני ש"ס בלמו את זליגת הקולות, והמפלגה נחלה כישלון חרוץ.
מפלגת "עם שלם" (הרב חיים אמסלם): הרב חיים אמסלם, שנבחר לכנסת מטעם ש"ס, הודח משורותיה לאחר שהציג עמדות עצמאיות. הוא הקים את מפלגת "עם שלם" שהציעה חרדיות מתונה, עידוד יציאה לעבודה, שירות צבאי/אזרחי וגיור מקל.
המפלגה זכתה לאהדה רבה בתקשורת הכללית ובקרב חוגים מסורתיים וחילוניים שראו בה גשר בין המגזרים. הסקרים הראו סיכוי ממשי לשישה מנדטים. אך בפועל התוצאה בקלפי הייתה 45,691 קולות (1.20%).
בכך התברר למעשה כי הציבור החרדי הקלאסי נשאר נאמן לש"ס בעקבות הוראת הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, והציבור החילוני/מסורתי העדיף להצביע למפלגות מרכז אחרות (כמו "יש עתיד").
מפלגת "עוצמה לישראל" (אריה אלדד ומכאל בן ארי): איחוד בין חבר הכנסת הפרופסור אריה אלדד (לשעבר מ"התקווה") לבין חבר הכנסת מיכאל בן ארי (לשעבר מ"איחוד לאומי"). המפלגה הציעה ימין לאומי, ניצי ונטול פשרות.
קמפיין הבחירות התאפיין בסיסמאות חריפות ("בלי חובות אין זכויות") ובנוכחות שטח חזקה. חלק ממדגמי ליל הבחירות אף חזו למפלגה 2 מנדטים. אך התוצאה בקלפי היתה כואבת: 66,744 קולות בלבד (1.76%). אחוז החסימה עמד על 2%, ולמפלגה חסרו כ־9,000 קולות בלבד. כישלונה הוביל לשריפת מעל 66 אלף קולות ימין.
בחירות 2015: "יחד" אל תחתית אחוז החסימה
מפלגת "יחד" (אלי ישי): לאחר פטירת הרב עובדיה יוסף והחזרת אריה דרעי להנהגת ש"ס, פרש היו"ר לשעבר אלי ישי והקים את מפלגת "יחד", כשהמנהיג הרוחני של המפלגה היה ראש ישיבת "כיסא רחמים", הרב מאיר מזוז זצוק"ל.
כדי להבטיח את צליחת אחוז החסימה, ישי חבר אל עם חבר הכנסת יוני שטבון (שפרש מהבית היהודי לאחר שסירב להצביע בעד חוק הגיוס). בנוסף, חתם על הסכם ריצה משותפת עם אנשי "עוצמה יהודית", כאשר ברוך מרזל שובץ במקום הרביעי (הריאלי לפי הסקרים) ברשימה.
האיחוד בין חרדים ספרדים לציבור החרד"לי והימין הקיצוני נתפס ככוח אלקטורלי משמעותי. הסקרים לאורך כל מערכת הבחירות הראו שהמפלגה עוברת את אחוז החסימה (העומד על 3.25%) ומקבלת 4–5 מנדטים.
בפועל, המפלגה קיבלה 125,158 קולות (2.97%). למפלגה חסרו כ־11,000 קולות בלבד. בסך הכל 125,158 קולות ימין וחרדים ירדו לטמיון - הכמות הגדולה ביותר של קולות שרופים למפלגה בודדת בהיסטוריה של הבחירות בישראל עד אז.
בחירות אפריל 2019: 1,400 הקולות החסרים שהובילו לסחרור
בחירות אפריל 2019 (הכנסת ה-21) יזכרו כאחת ממערכות הבחירות הקטלניות ביותר עבור המחנה הלאומי והדתי. אחוז החסימה עמד על 3.25% (שהיו שווי ערך ל-140,052 קולות). במערכת בחירות זו התמודד מספר חסר תקדים של מפלגות ימין, ימין-ליברלי, דתיים וחרדים שהבטיחו להיות הבשורה הגדולה, אך התרסקו בקלפי ושרפו יחד כ־366 אלף קולות.
המפלגות שהתרסקו בקלפי:
מפלגת "הימין החדש" (נפתלי בנט ואיילת שקד): בנט ושקד פרשו מהבית היהודי והקימו מפלגה שהבטיחה חיבור שוויוני בין דתיים לחילונים, קו מדיני-ביטחוני תקיף וליברליזם כלכלי, במטרה לפרוץ את תקרת הזכוכית של הציונות הדתית.
השניים ניהלו קמפיין עתיר משאבים בסיסמה "שקד תנצח על המשפט, בנט ינצח על הביטחון". בסקרים המפלגה נעה באופן יציב בין 6 ל־8 מנדטים. התוצאה בקלפי הייתה קשה וכואבת: 138,598 קולות (3.22%). למפלגה חסרו כ־1,400 קולות בלבד לעבור את אחוז החסימה.
הנפילה הדרמטית הזו הייתה הזרז המרכזי לכך שלנתניהו לא היו 61 ממליצים, מה שהוביל לפיזור הכנסת ולתחילת סחרחרת הבחירות החוזרות.
מפלגת "זהות" (משה פייגלין): שילוב חסר תקדים בין ימין זהותי-יהודי קשיח (הר הבית, ביטול הסכמי אוסלו) לבין ליברטריאניזם קיצוני, שוק חופשי ולגליזציה מלאה של קנאביס.
הקמפיין הפך לתופעה חברתית ותקשורתית אדירה, במיוחד בקרב צעירים. בסקרים בשבועות שלפני הבחירות צפו לה בין 5 ל־8 מנדטים, ופייגלין הציג את עצמו כלשון המאזניים של המערכת הפוליטית.
אך למרות האופוריה, התוצאה בקלפי הייתה התרסקות קטלנית: 118,031 קולות (2.74%). ברגע האמת, המצביעים חזרו למפלגות הוותיקות והמפלגה נותרה עמוק מתחת לאחוז החסימה.
בחירות ספטמבר 2019: לומדים לקח חלקי
בבחירות מועד ב' (ספטמבר 2019 / הכנסת ה-22), שנערכו חמישה חודשים בלבד לאחר התרסקות הימין באפריל, לקחו מפלגות הימין והדתיים לקח חלקי בלבד. אחוז החסימה עמד על 3.25% (כ־144,000 קולות).
למרות הקמת "ימינה" (חיבור בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי והימין החדש של בנט ושקד), המחנה הלאומי והחרדי המשיך לשרוף קולות יקרים בשל ריצות עצמאיות מחוץ לגוש.
מפלגת "עוצמה יהודית" (איתמר בן גביר): לאחר שנדחק מחוץ לאיחוד "ימינה", בן גביר ניהל קמפיין נחוש וטען כי מפלגות הימין הממסדיות נטשו את הערכים האמיתיים. הוא הבטיח כי יש לו תמיכה רחבה בשטח שתביא אותו מעל אחוז החסימה.
נתניהו והליכוד ניהלו נגדו קמפיין "שתייה" חריף והזהירו מפני שריפת קולות מחדש, בעוד בן גביר טען שנתניהו מנסה ללחוץ עליו לפרוש שלא בצדק.
בפועל, התוצאה בקלפי הייתה כואבת: 83,609 קולות (1.88%). כך שבן גביר נשאר רחוק מאוד מאחוז החסימה. הקולות הללו, שהיו שווי ערך לכ־2.5 מנדטים, ירדו לטמיון ומנעו מגוש הימין-חרדים להגיע ל־61 מנדטים (הגוש נעצר על 55 מנדטים בלבד).