בשנת 2002, בעוד רוב העולם לא שמע כלל על הכפר מסיטולה שבצפון מלאווי, האזור חווה את אחת מתקופות הבצורת החמורות בתולדותיו. שדות התירס התייבשו, בעלי החיים גוועו, ומי הבארות הלכו ואזלו. משפחות רבות נאלצו לדלג על ארוחות, וילדים הלכו לישון על בטן ריקה.
בתוך המציאות הקשה הזו חי נער בשם ויליאם קמקוומבה. הוא היה סקרן, מסוג הילדים שמפרקים צעצועים כדי להבין מה מניע את העולם מבפנים. אך כשהמצב הכלכלי החמיר, הוריו כבר לא יכלו לשלם את שכר הלימוד והוא נאלץ לעזוב את בית הספר. רבים היו עלולים לוותר כאן. לסגור את האופק. אבל ויליאם עשה את הבלתי צפוי: הוא הלך לספרייה המקומית.
הספרייה היתה קטנה ופשוטה, אך על אחד המדפים חיכה ספר ישן על אנרגיית רוח. שם, בין תרשימים ומונחים טכניים, התגלה הרעיון שישנה הכל. הוא הבין שבכפר שלו יש הרבה דבר אחד: רוח. ומה אם הרוח הזו תוכל להפוך לחשמל, להדליק אור, להניע משאבה, אולי אפילו להשיב מים לשדות?
בלי כלים, בלי ידע מקצועי ובלי תמיכה מהסביבה, ויליאם התחיל לאסוף חלקי גרוטאות מהאזור: מסגרת של אופניים, חלקי משאבת מים, מנוע חלוד, קרשי עץ שנשברו בחצרות הבתים. הוא חיבר, ניסר, קשר, בדק ושוב פירק והתחיל מחדש. ילדים עקבו אחריו וצחקו. מבוגרים נדו בראשם. אף אחד לא האמין שמשהו טוב יכול לצמוח מחלקי ברזל ישנים. לכל היותר צריך להתרחק מהם מחשש לטטנוס.
אבל יום אחד הכנפיים המאולתרות החלו להסתובב. זרם חלש עבר בכבל דק, ומנורה אחת קטנה נדלקה בבית של משפחת קמקוומבה. לראשונה, היה אור בלילה. זה לא נעצר שם. עם הזמן חיבר ויליאם משאבה למערכת, וכך החלו מים זורמים מהבאר ישירות לשדות. מה שנחשב לאשליה של ילד הפך לכלי הישרדות של כפר שלם.
הסיפור התפשט. עיתונאים הגיעו. ויליאם הוזמן לנאום ב-TED. ההרצאה שלו ריגשה מיליוני צופים ברחבי העולם. בהמשך קיבל מלגה, שב ללמוד באופן מסודר, הפך למהנדס, וכתב ספר אוטוביוגרפי בשם "The Boy Who Harnessed the Wind". בשנת 2019 יצא אף סרט המבוסס על חייו. והוא? הוא חזר למלאווי כדי לפתח טכנולוגיות נוספות עבור כפרים נזקקים.
ויליאם לא היה עשיר, לא למד באוניברסיטה יוקרתית ולא נולד לתנאים שמאפשרים חלומות גדולים. אבל הוא בחר לא לקבל את המציאות כפי שהיא. זהו סיפור על ילד שלא ויתר על שאלה אחת פשוטה: "איך אפשר אחרת?"
או במילים אחרות: לפעמים, כדי לשנות את העולם, צריך רק רוח טובה וקצת אומץ.
0 תגובות