הוא נכנס אליי לחדר בצהריים. היה לו מבט מותש, עייף, מבולבל. מישהו שאתה רואה עליו שהוא באמת אוהב את הילדים שלו, באמת אכפת לו מהם, אבל הוא מרגיש אבוד. "אני לא מבין מה קורה איתם", הוא אמר לי. "לפעמים הם מדהימים. מתוקים. חכמים. קשובים. ולפעמים הם פשוט מתפרעים. צועקים. בורחים. משתוללים. מתחצפים. אני לא מצליח להבין אותם. אין לי מושג איפה זה בא".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ישבנו יחד שעה. דיברנו. שאלתי, הקשבתי, ניסיתי להבין את התמונה הגדולה. ואז, אחרי זמן מה, בשקט, הוא אמר לי: "תשמע, יש לנו בבית תקופות. לפעמים אני ואשתי כמו זוג יונים, ולפעמים... כמו שני זרים בבית אחד.
ויש תקופות שאנחנו רבים, לא כל הזמן, אבל כן, זה קורה, לפעמים גם מול הילדים. לא צעקות איומות, אבל מתח, קוצר רוח, עקיצות. לפעמים שבועות של שקט מתוח. ולפעמים, כן, לפעמים גם צעקות."
ואז הוא שתק. והסתכל עליי. ואמר: "ועכשיו כשאני חושב על זה... זה קורה תמיד. תמיד כשיש בבית אווירה מתוחה בינינו – הילדים יוצאים מאיזון. כאילו הם מרגישים הכל. כאילו הם סופגים את זה דרך האוויר."
"החינוך הכי חזק שאתה יכול לתת לילדים – זה איך שאתה חי עם אשתך." לא איך אתה מדבר על תפילה. לא איך אתה מדבר על תורה. לא איזה מוסר אתה נותן בליל שבת.
אלא איך אתה מדבר איתה. איך אתה מקשיב לה. איך אתה מגיב כשהיא לא מבינה אותך. איך אתה נראה כשהיא מבקרת אותך. מה הילדים רואים בעיניים שלך כשהיא טועה. זה החינוך האמיתי.
אנחנו מדברים הרבה על חינוך. על גבולות, על כללים, על תגמולים, על עקביות. הכל נכון. הכל חשוב. אבל זה החיצוניות.
הליבה של החינוך, השורש של כל בניין הנפש של הילד, זה לא המילים שאתה אומר לו. זה מה שהוא סופג כשאתה לא אומר כלום.
ילדים הם לא טיפשים. הם לא חבורה של יצורים קטנים שצריך ללמד מה טוב ומה רע. הם מכונות קליטה רגשיות. הם חיישנים מהלכים. הם רואים הכל. הם מרגישים הכל. והם יודעים בדיוק – מה אמיתי ומה משחק.
אתה יכול לדבר שעות על חשיבות השלום, על מידות טובות, על כיבוד, על אהבת הזולת – ואם הם שומעים בלילה דלת נטרקת, צעקה מרחוק, או רואים אותך מתעלם מאמא שלהם כי אתה פגוע – כל המילים שלך מתאדות.
אבל אם הם רואים איך אתה נושם עמוק כשהיא עצבנית, איך אתה אומר "בסדר" גם כשאתה צודק, איך אתה ניגש אליה אחרי ויכוח ולוחש משהו, איך אתה שוטף כלים בלי לדבר על זה בכלל – הם למדו.
הם למדו הכל.
הורים רבים שואלים: איך נחנך את הילדים שלנו להיות שמחים? בטוחים בעצמם? מאוזנים? אוהבים את התורה? מכבדים את ההורים?
והתשובה, כמו אגרוף שקט בבטן, היא: תחיו טוב ביחד.
לא בצורה מושלמת. לא מלאכותית. לא בכאילו. אלא באמת. בשקט. בכבוד. באכפתיות אמיתית.
כי הילד שלך אולי לא מבין תיאולוגיה, ולא לומד פסיכולוגיה, אבל הוא קולט – הוא קולט אם הקשר ביניכם חי או רק משחק תפקידים דתי.
וזה קשה. כי יש זוגות שאוהבים – אבל עייפים. שאכפת להם – אבל כלואים בתוך עצמם. זוגות שלא יודעים לדבר רגשות, שמתקשרים דרך הערות, שתיקות, טענות קטנות. ודווקא אז, שם, כשהאהבה קיימת אבל לא מצליחה לזרום – הילדים מתחילים לאבד שיווי משקל.
כי כשאין יציבות בבסיס – הילד מתחיל לרעוד.
ראיתי את זה הרבה פעמים. ילדים "קשים" – שהבעיה האמיתית שלהם היא לא בעיה רגשית שלהם, אלא קונפליקט מתמשך בבית. אוירה לא מדוברת. כאב לא פתור בין אבא לאמא. הילדים מרגישים שהם צריכים "לשבור את השקט". שהם צריכים לשים את המתח על השולחן. הם לא יודעים לעשות את זה בדיבור – אז הם עושים את זה בהתנהגות.
הטור הזה נכתב בשביל כל הורה שמרגיש שהוא נכשל. כל אבא שמנסה שוב ושוב לשנות את הילד – אבל הילד רק נסגר יותר. כל אמא שקוראת עוד ספר, הולכת לעוד הרצאה, ומרגישה שהילד לא מגיב לשום שיטה.
אולי הגיע הזמן לעצור.
ולשאול: איך אנחנו חיים ביחד?
איך הקשר שלנו באמת נראה?
מה הילדים שלנו סופגים – לא מהפה, אלא מהלב?
כי אם אתה רוצה לגדל ילד בריא – תתחיל בזוגיות בריאה.
ואם אין לך זוגיות בריאה – תתחיל לרפא. לא רק בשבילו. גם בשבילך. בשביל שניכם. כי אין דבר מרפא יותר מנוכחות של קשר אמיתי בבית. ילד לא צריך הצגות. הוא צריך אמת. אמת חמה. שקטה. מחבקת. לא מושלמת – אבל אמיתית.
והבשורה הגדולה?
זה בידיים שלך. תמיד. תמיד אפשר להתחיל מחדש.
תנשום. תסתכל עליה מחדש. תדברו. תשתקו ביחד. תאהבו. הילד שלך מסתכל.
יש הורים שחושבים שהם פשוט רבים. שהם רק לא מסתדרים. אבל האמת הקשה היא – שאם אתה ואשתך רבים שוב ושוב מול הילדים, אתם לא רק פוגעים זה בזה. אתם פוצעים נשמה רכה. אתם משאירים סדק בנפש שנבנית. כי ילד שחי בבית של מריבות קבועות לא פשוט "עובר את זה" – הוא סופג את זה לתוך העצמות. הוא חי בתחושת חוסר ביטחון תמידי. והלב שלו – נשבר בשקט. אין דרך רכה לומר את זה: הורים שחיים בקונפליקט מתמשך מול הילדים – לא רק לא מחנכים. הם הורגים את נפשם של ילדיהם.
פעם סיפר לי יהודי יקר, אבא לארבעה ילדים. הוא סיפר לי על רגע אחד שלימד אותו את כל האמת על מה שילדים מרגישים. באותה תקופה הוא היה רב הרבה עם אשתו. מתחים, שתיקות, לפעמים גם צעקות – הכל מול הילדים.
הוא לא חשב שזה כזה נורא. הרי הם לא מתגרשים, לא מרביצים, רק ויכוחים רגילים של הורים עייפים. אבל אז, יום אחד, אחד הבנים שלו זרק כיסא בבית הספר. קראו לו מיד לשיחה דחופה עם היועץ. הוא התיישב מולו, והילד מולו בעיניים דומעות. 'למה עשית את זה?' הוא שאל אותו. והילד לחש: 'כי חשבתי שאם אני אעשה משהו ממש רע – אתם תדברו שוב ביניכם… אולי אפילו תתאחדו נגד המנהל, כמו פעם.' ופתאום הוא הבין – הילד הזה רק רוצה לראות את ההורים שלו מחוברים. אפילו דרך מריבה.
הסיפור הזה טלטל אותו. הוא לא הפסיק לחשוב עליו. ובזכות המשפט ההוא של הילד, הוא ואשתו הלכו לייעוץ זוגי, ועשו דרך חדשה של שלום בבית.
אתה לא צריך להיות אבא מושלם. אתה צריך להיות בעל אמיתי. הילד שלך לא צריך שתטיף לו מוסר. הוא צריך לראות אותך מתנצל בפני אמא שלו. שם מתחיל החינוך. שם מתחיל הריפוי.
אולי אתה מפחד להתחיל שינוי. אולי כבר התייאשת. אבל תזכור: הבית לא נבנה ממילים – הוא נבנה ממבטים. והיום, עכשיו, ברגע הזה, אתה יכול לבחור להסתכל עליה מחדש. ולבנות הכל – מחדש. לא רק בשבילה. לא רק בשבילך. אלא בשביל הילד שבקצה המסדרון, ששומע הכל – ושותק.
ולסיום: אמנם הסיפור סופר על גבר, אבל הדברים נכונים לכל זוג – גבר ואישה, אישה ובעלה. כי שלום בבית לא תלוי רק בצד אחד. חינוך, אהבה, ביטחון – נבנים משני לבבות שרוצים באמת לראות זה את זו. זה סיפור של כולנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל!
שבת של לב שקט, אמונה שמאירה, שלום בבית,
ואהבה שלא תלויה בדבר.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות