חרב נוקמת | הטייס היחיד בעולם שהפציץ את אדמת ארה"ב

דצמבר 1941 סימן את נקודת המפנה הדרמטית ביותר עבור חיל הים הקיסרי היפני, כאשר המתקפה על פרל ארבור שינתה את פני ההיסטוריה.

בתוך האסטרטגיה היפנית המורכבת, מילאו מטוסי הסיור הקטנים תפקיד חיוני כ"עיניים של הצי". מטוסים אלו, מסוג "גלן" (Yokosuka E14Y), היו חלק מתכנון סודי וייחודי: הם היו מטוסים מתקפלים שאוחסנו בתוך האנגר אטום למים על סיפונן של צוללות ארוכות טווח, ונועדו לספק מודיעין קריטי על נמלי האויב.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

באותו בוקר גורלי של ה-7 בדצמבר, הטייס נובו פוג'יטה נמצא על סיפונה של הצוללת I-25, שסיירה בקו של כ-193 קילומטרים מצפון לאואהו.

טראמפ מכריז על תקיפה נוספת באיראן בשעות הקרובות: ״נשתלט על שדות הנפט"

יוסי נכטיגל|15:30

פוג'יטה היה אמור להמריא למשימת סיור מקדימה מעל האי כדי לאסוף מידע אחרון לפני בואם של מטוסי הקרב, אך הגורל רצה אחרת. בשל תקלה טכנית במטוסו, הוא לא הצליח להמריא ונאלץ לצפות מן הצד בעוד חבריו כותבים את דברי הימים באש ועשן מעל פרל ארבור.

הכישלון המר של אותו בוקר, שבו נותר מקורקע על סיפון הצוללת, היה יכול לייאש כל טייס אחר, אך עבור פוג'יטה זו הייתה רק ההתחלה.

מאותו יום ואילך, הוא לא הפסיק להמריא. הוא ביצע טיסות סיור נועזות מעל נמלי אוסטרליה וניו זילנד, עד שהגיע לרגע השיא ב-1942, אז הפך לטייס היחיד בהיסטוריה שהצליח לבצע תקיפה אווירית ישירה על אדמתה של ארצות הברית.

נשמתו של סמוראי

נובו פוג'יטה נולד בשנת 1911 למשפחה ששורשיה נטועים עמוק במורשת הסמוראים העתיקה. מגיל צעיר ספג את ערכי הכבוד, המשמעת והנאמנות המוחלטת, כאשר במרכז עולמו עמדה חרב הקטאנה המשפחתית – יצירת אמנות בת 400 שנה שעברה מדור לדור וייצגה את רוח אבותיו.

בשנת 1932 הצטרף נובו לצי הקיסרי היפני, וכעבור שנה בלבד הגשים את שאיפתו והוסמך כטייס. הוא לא היה טייס קרב שגרתי; נובו הפך למומחה בהטסת מטוסי מצוף (floatplanes) קטנים ששוגרו מסיפוני צוללות, טכנולוגיה יפנית ייחודית ומורכבת.

במהלך המלחמה הוא כבר צבר ניסיון מבצעי בטיסות סיור נועזות מעל נמלי אוסטרליה וניו זילנד, אך בלבו פיעמה יוזמה אחת שהגה בעצמו: להנחית מכה ישירה על אדמת ארצות הברית.

בבוקר ה-9 בספטמבר 1942, הגיעה שעת המבחן. הצוללת I-25 עלתה אל פני המים מול חופי אורגון, ונובו התכונן לצאת למשימה שהייתה כמעט חסרת סיכוי – תקיפה אווירית של היבשת האמריקאית. כשטיפס אל תא הטייס הצר של מטוס ה"גלן" הקטן, הוא לא שכח את הפריט החשוב לו מכל. הוא הניח את חרב הסמוראי שלו לצד המושב.

נובו הידק את חגורותיו והביט בלהב העתיק. הוא ידע שסיכויי ההישרדות שלו נמוכים, אך בלבו גמלה החלטה: "אם אפול בקרב הזה, זה יהיה רק על החרב". הסמוראי יצא למלחמתו האחרונה.

אש מעל אורגון

בשעה 06:00 בבוקר, ה-9 בספטמבר 1942, עלתה הצוללת היפנית I-25 אל פני המים המלוחים מול חופי אורגון.

על סיפונה הצר, הצוות הרכיב במהירות את מטוס המצוף הקטן, ה"גלן", בעוד נובו פוג'יטה מתכונן למשימה חסרת תקדים: הפצצה אווירית ראשונה של אדמת ארצות הברית.

נובו ואיש הצוות שלו, אוקודה שוג'י, המריאו באמצעות קטפולטה פנאומטית אל השמיים המעורפלים, כשהם נושאים שתי פצצות תבערה במשקל של כ-76 קילוגרם כל אחת. המשימה הייתה ברורה: להצית שריפות ענק ביערות הצפון-מערביים של אמריקה כדי לאלץ את צבא ארה"ב להסיט כוחות מחזית האוקיינוס השקט להגנת המולדת.

נובו טס מעל העיירה הקטנה ברוקינגס, חולף מעל צמרות עצי ה"דאגלס פיר" הצפופים, עד שהגיע ליעדו – הר אמילי.

בעודו מטיל את הפצצות מעל רכס "ווילר", הוא ראה את הלהבות הראשונות עולות מהיער. אולם, בחוסר מזל גשמים עזים שירדו באזור ימים ספורים לפני כן הותירו את היער רטוב מדי, והשריפה שקיווה שתהפוך לתופת נבלמה כמעט מיד על ידי סיירי יערות ערניים.

נובו הצליח לחזור לצוללת ולנחות על המים, אך המשימה הפכה למרדף – הצוללת נאלצה לצלול במהירות ולהסתתר על קרקעית האוקיינוס כדי לחמוק ממטוסי סיור אמריקאיים שפתחו במצוד.

הסמוראי שהפך לאזרח של כבוד

נובו חזר ליפן, שירת כמדריך לטייסי קמיקזה בשלהי המלחמה, ולאחר התבוסה הקיסרית ניסה לבנות את חייו מחדש כאזרח מן השורה.

הוא פתח חנות לחומרי בניין במחוז איבראקי, המלחמה הקשה נראתה כזיכרון רחוק שהלך והתפוגג.

אך בשנת 1962, העבר הקיש על דלתו בדרך שלא יכול היה לצפות לה. קבוצה של צעירים מהעיירה ברוקינגס, אורגון אותה עיירה שפעם ניסה להפציץ איתרה אותו והזמינה אותו להיות אורח הכבוד בפסטיבל האזליאה המקומי שלהם.

נובו היה מבועת; בתרבות הסמוראית עליה גדל, הוא חש בושה עמוקה על מעשיו וחשש שההזמנה היא מלכודת שנועדה להעמידו לדין כפושע מלחמה. הוא החליט לקבל את ההזמנה, אך נדר נדר חשאי: הוא ארז שוב במזוודתו את חרב הקטאנה המשפחתית בת ה-400 שנה, מתוך כוונה שאם האמריקאים ישפילו אותו או ינסו לשפוט אותו, הוא ישתמש בלהב העתיק כדי לבצע התאבדות טקסית על המקום.

כאשר נחתו נובו ומשפחתו באורגון, המתח היה בשיאו. העיירה הייתה חצויה; חלק מהתושבים מחו נגד בואו של "האויב", אך הנשיא ג'ון פ. קנדי התערב אישית ותמך בביקור כצעד של פיוס. ברגע האמת, כשצעד אל מול קהל התושבים, נובו לא נתקל בבוז, אלא במחיאות כפיים ובלחיצות ידיים חמות.

נרגש עד דמעות מהמחילה הבלתי צפויה, פוג'יטה כרע על ברכיו והגיש לתושבי ברוקינגס את היקר לו מכל – את חרב הסמוראי שלו. "זוהי המסורת המשפחתית הגבוהה ביותר", אמר, "להגיש את החרב לאויב לשעבר כהתחייבות לשלום ולידידות".

נובו פוג'יטה הקדיש את שארית חייו לחיזוק הקשר בין המדינות. הוא תרם אלפי דולרים לספרייה המקומית, מימן תכניות לחילופי סטודנטים עבור צעירי אורגון ואף חזר לאתר ההפצצה כדי לטוע שם "עץ שלום".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

כיום, חרב הסמוראי המקורית של נובו פוג'יטה ניצבת בגאווה בתוך תיבת תצוגה בספרייה הציבורית של ברוקינגס. היא אינה מוצגת שם כשלל מלחמה, אלא כעדות חיה לכך שגם מתוך הלהבות של הקרבות הקשים ביותר, יכולה לצמוח חברות אמת.