פגשתי יהודי, נשמה טהורה, לפני כחצי שנה. הוא סיפר על שבעת ילדיו המתוקים, ועל השלום־בית הלא יציב שיש לו. על המריבות, על השתיקות, ועל השלום שביניהם.
הוא כבר בן ארבעים ושמונה. ישב מולי, ועיניו הכואבות סיפרו את מה שהפה התקשה לבטא. הוא סיפר בכאב על שיחה ראשונה וכנה בינו לבין אשתו. "בדרך כלל קשה לנו לנהל שיחות על פגיעות", הוא אמר, "כי מיד אחד מאיתנו מתגונן, תוקף חזרה, או פשוט מתעלם".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל אז – ישבנו בגינה. ושם, לראשונה, קרה נס קטן. הייתה פתיחת לב. כל אחד מאיתנו אמר את הדברים שמפריעים לו אצל השני.
ואני שומע את אשתי אומרת לי: "כן. אתה מבין שפגעת בי? איך שהיית מגיב אליי…".
באותו רגע – כל כולי בער. ישר רציתי להשיב: "ברור שככה דיברתי! אחרי ההתנהגות שלך, מה חשבת?". אבל שתקתי. בפעם הראשונה נתתי ללב שלי לשמוע.
אמרתי לעצמי: תקשיב. גם אם קשה לך לשמוע את הדברים – תנשום נשימה עמוקה, תנסה להקשיב. אולי, אולי היא צודקת.
במשך שנים, כל מה שראיתי זה איך אני נפגע. הייתי שקוע במה שהיא עשתה לי. אבל לא שמתי לב למה אני עושה לה.
ואז, כשהמשכנו לדבר, אשתי אמרה: "אתה מבין שפגעת בי? אתה מבין שמילים שלך שברו אותי מבפנים?"
באותו רגע נפל לי האסימון. הבנתי: אני לא כזה צדיק כמו שחשבתי. נכון, גם היא פגעה בי. אבל האמת? גם אני פגעתי בה. פגעתי עמוק.
והיה לי קשה לשאת את זה. רק מהמחשבה שאני זה שפוגע – נעשיתי עצבני. אבל לא יכולתי לברוח יותר. הבנתי. ראיתי. ידעתי: יש בי חלק לא טוב. אני לא רק מסכן. אני גם לא בסדר. יש פה שני צדדים למטבע.
ופתאום, בתוך אותה שיחה, בתוך ההבנה, יצא ממני המשפט: "את צודקת. פגעתי בך. סליחה."
השקט שנפל – היה שקט של קדושה.
ראיתי דמעה קטנה יורדת מעינה. לא יכולתי להחזיק את עצמי ושאלתי: "גם את מודה שפגעת בי?"
היא שתקה. שתיקה ארוכה. ואז הביטה בי ואמרה: "כן. פגעתי בך. סליחה."
ובפעם הראשונה הרגשתי מה זו שיחה אמיתית. איך שיחה בריאה נראית. שכל אחד נותן מקום לשני, מקשיב, לא קוטע, לא תוקף.
אני מספר את הסיפור הזה כי אני פוגש אנשים רבים – וכל כך הרבה פעמים הם עסוקים רק בעצמם. במה שעשו להם. איך שהם נפגעו.
אבל הם שוכחים שעל הדרך – גם הם פוגעים. גם הם רומסים את השני.
זה לא קל להודות. לא קל לומר: "כן, גם אני פגעתי." אבל זהו חשבון הנפש האמיתי. שם מתחיל ריפוי.
היה אצלי יהודי שסיפר שכמעט עשרים שנה הוא חי בתחושה שהוא "צדיק יסוד עולם". שהוא רק בסדר, תמיד הקורבן. ורק אשתו – היא הבעייתית.
ופתאום, אחרי עשרים שנה, הוא הבין: הוא לא רק הנפגע. הוא גם הפוגע.
וכמה זה קשה להכיר באמת הזו. אחרי שנים של דימוי עצמי כקורבן – לראות שגם אתה שותף לפגיעה.
וכאן אני רוצה להוסיף נקודה חשובה: חז"ל אמרו "האמת והשלום אהבו". האמת – זה לא רק לראות את מה שעשו לי. האמת היא גם להסתכל פנימה. להודות. לקחת אחריות.
וברגע שאדם מודה באמת – נפתח פתח לשלום.
אני חושב לעצמי: כמה פעמים אנחנו שוכחים את הכוח של מילה אחת קטנה. מילה כמו "תודה". מילה כמו "אני אוהב אותך". כמה דמעות, כמה כאב, כמה שנים של שתיקה יכלו להימנע אם היינו אומרים אותן בזמן.
אני רואה את אותו זוג יושב בגינה, ברגע של אמת. הדמעה הקטנה על לחי האישה. היד שלו שמונחת על השולחן, מהססת אם להושיט יד אליה. והשקט – שקט אחר. לא שקט של נתק. אלא שקט של ריפוי.
חברים יקרים, אני רוצה לפנות אליכם ישירות:
אולי גם אצלכם זה הזמן לעצור ולשאול – האם אני עסוק רק בכמה נפגעתי? או שאני מוכן לראות גם את המקומות שבהם אני פוגע?
ואני מזמין אתכם לעשות מעשה קטן כבר היום: שבו עם בן או בת הזוג, עם ילד, או עם הורה. תגידו מילה אחת קטנה – "סליחה", "תודה", "אני אוהב אותך". תראו איזה פלא יכול לקרות.
וכאן מתרחב המסר: זה לא רק בזוגיות. זה גם מול הילדים שלנו. כמה פעמים אנחנו עסוקים בלומר להם כמה הם לא בסדר, שוכחים את המילים הקשות שאנחנו אומרים להם בלי לשים לב.
זה גם מול ההורים שלנו. גם מול חברים. גם מול עובדים. בכל מערכת יחסים – תמיד יש שני צדדים.
וכאן אני רוצה לומר מילה גם עלינו מול עצמנו.
כי לא רק מול בן או בת הזוג אנחנו צריכים לראות שני צדדים – אלא גם מול עצמנו.
כמה פעמים אנחנו מתבוננים על עצמנו רק דרך העיניים הביקורתיות? כמה פעמים אנחנו רואים רק את המקומות שבהם נכשלנו, בהם פגענו, בהם לא עמדנו בציפיות?
אבל יש בנו גם צד אחר. צד חיובי. צד של טוב, של רצון, של כוונה אמיתית.
האמת השלמה היא לא רק להכיר בחלקים הפוגעים, אלא גם להודות בחלקים הטובים.
כמו שאנחנו צריכים אומץ לומר "פגעתי", כך אנחנו צריכים אומץ לומר לעצמנו: "עשיתי גם טוב. יש בי גם אור. אני לא רק חסרונות – אני גם מתנות".
רק כשאדם לומד להחזיק את שני הצדדים – את החולשה ואת העוצמה, את הכאב ואת האור – הוא באמת שלם.
ושם, במקום הזה, נולדת היכולת לאהוב את עצמי, לסלוח לעצמי, ומשם גם לאהוב ולסלוח לאחר.
וזה דורש מאיתנו אומץ. אומץ לנשום. לעצור. להקשיב. להסתכל במראה. זה אולי קשה, אולי מערער, אבל שם – שם מתרחש השחרור האמיתי. כי ברגע שאדם מוכן להודות – להודות באמת – מתחיל ריפוי. וברגע שהוא מוכן לבקש סליחה – הלב של השני נמס.
המסר הוא פשוט, אבל עמוק: הדרך לשלום לא מתחילה אצל הצד השני. היא מתחילה אצלי. בלב שלי. בנכונות שלי להכיר באמת.
ואז קורה הנס.
הדמעה הקטנה הופכת לחיבוק. השתיקה – למפגש. המרירות – לאהבה.
אז בפעם הבאה שאתם יושבים עם בן/בת הזוג, עם הילד, עם החבר – אל תשאלו רק איך הוא פגע בי. תשאלו גם: איך אני פוגע?
שם – נפתח שער של אמת.
ושם – מתחילה דרך חדשה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זו האמת: ריפוי אמיתי לא נולד מהכעס על האחר, אלא מהאומץ לראות את עצמי.
האמת לא מחלישה אותנו. היא מחברת אותנו. ושם, באומץ הזה – נולדת אהבה.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות