אזרחי ישראל התרגלו בתקופה האחרונה להבלגות על ירי רקטי דווקא בזמן שמכהנת ממשלה שמכונית 'ימין על מלא'. דווקא אמש, בשעות אחה"צ, אחרי מתקפת הטילים שנורתה בצהריים מרצועת עזה לשדרות ויישובי העוטף, הייתה תחושה שהתגובה הפעם תהיה שונה - בייחוד לאור הבטחות בכירי הצבא.
אולם, באמצע הלילה, לאחר תגובה ישראלית קלאסית בה נפגעו מטרות חמאס וג'יהאד אך לא נהרגו מפקדים ואפילו מחבלים 'זוטרים', הוכרז ברצועה על רגיעה. הכרזה שלא נשמעה באופן רשמי מפי גורם ישראלי מלבד ההודעה בבוקר לרשויות השונות כי ניתן לחזור לשגרה מלאה בעורף.
מדוע זה כך? מה מונע מישראל לצאת למתקפה עוצמתית שתשיב את השקט לתקופה ארוכה? וגם, מה גרם לפלסטינים 'להעז' ולירות בכמויות גדולות יותר כמחאה על מותו של אסיר פלסטיני?
כאן נכנסת איראן לתמונה. האיראנים מזהים לאחרונה ככל הנראה היתכנות ישראלית לתקיפה באיראן. לאור זאת איראן מחמשת את כל ארגוני החסות שלה כדוגמת חמאס וחיזבאללה ומדריכה אותם להיערך למתקפה משולבת על ישראל ביחד עם עם פיגועים תוצרת יו"ש.
נוספת לכך העובדה כי בתקופה האחרונה חלה עלייה מדאיגה בשיעור הנשק התקני המצוי בג'נין, שכם ויו"ש. המצב ביו"ש מחייב את ישראל להיערך למבצע דמוי חומת מגן בשטחים - מבצע שיצריך כוחות רבים ומודיעין רב על מנת למגר מחדש את קיני הטרור.
מצב זה אינו מאפשר לישראל לפתוח חזית ממושכת עם רצועת עזה - חזית שלפי הערכות גורמי מקצוע עשויה בהחלט לגרור את חיזבאללה ולבנון למערכה קשה עם טילים מדוייקים ואורך רוח של ארגון הטרור חיזבאללה בשל ארסנל הנשק העצום שלו.
צה"ל נערך לטפל בכל ההתעצמות הטרוריסטית בעזה ובלבנון אך מעדיף לעשות זאת לאחר הסרת האיום הפנימי בשטחי יו"ש.
זו הסיבה שלא סביר להניח שנראה כעת תקיפות חוזרות ונשנות ברצועת עזה על אף שישראל טרם אישרה באופן רשמי כי הסבב הנוכחי הסתיים.