"איני רוצה למות! ... אני רוצה לחיות. לא, אני לא רוצה למות ... אני חש בודד. איני יודע מדוע אני חש כה בודד – מבודד? חש בעוני נפשי? געגועים הביתה?"
כך כתב חיישי טדאו, טייס קמיקזה יפני, ביומנו ב-26 בנובמבר 1940, רגשותיו אלה מהדהדים את הייאוש של דור שלם שנלכד במלתעותיה של מלחמה חסרת תקווה. שנים רבות חלפו מאז ניפצו צעירים יפניים את חייהם על חרטומי הספינות של הצי האמריקאי. אבל לא כולם היו 'טאבולה ראסה' - אוכלי מוות, באינספור מכתבים יומנים מצהיבים עולה גם קול אחר, חושש מהסס, אוהב את החיים. לא גבורה ולא דביקות בשימה, תמונה שונה לחלוטין מהדימוי הסטריאוטיפי של טייסי הקמיקזה כקנאים עיוורים.
הנמר הנפצע: הולדת הקמיקזה
באוקטובר 1944, שלוש שנים לאחר המתקפה על פרל הארבור, יפן עמדה בפני מצב אסטרטגי עגום. שיטות הלחימה הקונבנציונליות באמצעות פצצות וטורפדו הוכיחו את עצמן כבלתי יעילות ויקרות.
האמת הייתה שחרף הנהגה צבאית מהמעלה הראשונה ועם אומה של מאה מיליון איש מגויסת ומחונכת לנאמנות עיוורת לקיסר ולשאיפות האימפריה , יפן לא יכלה להתמודד עם כוחה התעשייתי האדיר של ארצות-הברית, שיכולת ההמצאה, החדשנות והייצור ההמוני שלה היו חסרות תקדים ומכריעות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לאחר קרבות מפרץ לייטה (23–26 באוקטובר 1944), שבהם ספגה יפן תבוסה קשה וכמעט כל הצי שלה הושמד, המצב הגיע לשפל המדרגה.
ב-14 באוקטובר 1944, הציע סגן אדמירל טקיג'ירו אונישי, ראש הלשכה לחימוש תעופתי במפקדת הצי בטוקיו, רעיון קיצוני: להשתמש במטוסי קרב מסוג זירו חמושים בפצצות של 500 ליברות, שיתרסקו ישירות אל נושאות מטוסים של האויב. אונישי האמין כי הנפש היפנית, שנחשבה לבעלת כוח ייחודי להתמודד עם המוות ללא היסוס, היא הדרך היחידה לחולל נס ולהציל את המולדת המכותרת. יומיים לאחר מכן, ההצעה אושרה, ואונישי מונה לפקד על צי האוויר הראשון בפיליפינים.
ב-20 באוקטובר 1944, הוקמה יחידת הקמיקזה הראשונה, יחידת יאמטו, שכללה 24 טייסים ומטוסים בארבע יחידות שנקראו על שם סמלים של הרוח היפנית. המונח "קמיקזה" (רוח א-לוהית) נבחר בהשראת שני סופות טייפון אשר על פי האגדה, השמידו באופן נסי פולש מונגולי אי אז במאה ה-13.
"לא בשביל הקיסר", מנגנוני הכחשה
ההחלטה היפנית לשלוח חיילים למשימות התאבדות נבעה מייאוש עמוק. תעמולה ממשלתית אינטנסיבית קידמה אג'נדה לאומיות אגרסיבית, והציגה את המוות למען יפן והקיסר ככבוד עילאי. החינוך בבתי הספר הציבוריים היה "שטיפת מוח" שיטתית שלימדה את התלמידים למות למען הקיסר, תחת הסיסמה "ג'ושי ריישו": "להקריב את החיים".
אחד מסמלי הקמיקזה הבולטים היה נצני הדובדבן - הסאקורה. הפרח הופיע על מטוסי הטוקוטאי, נצבע על מדי הטייסים וקסדותיהם, סמל שנשא עמו את סמליות ההקרבה והחובה למול הקיסר והאומה. טייסי הקמיקאזה שכולם היו בני 18-24 היו סמל של פריחה נעימה שחולפת עם הרוח יופי זמני עד להשלמת המשימה העליונה למען הקיסר.
עד היום, הסאקורה ממשיכה לשבות לבבות: היא אבן שואבת לתיירים מכל רחבי העולם, שמגיעים ליפן לראות את רחבות שלמות של עצי סאקורה פורחים, הממלאים את השדות והרחובות בגווני סגול ולבן מרהיבים. הגל הפרחוני מאפשר למבקרים לחוות את יופיו המשתנה של הפרח במשך שבועות שלמים - רגעים קצרים מלאי חן, שמזכירים את האופי החמקמק והחולף של החיים עצמם.
אך בפועל, תהליך ה"התנדבות" היה רחוק מבחירה חופשית. חיילים נרשמו "להתנדב" בטקטיקות לחץ חברתי וכפייה. ההמולה שנוצרה סביב הסמלים והמדים שלהם הבהירה לרבים כי למי שהיסס, לא הייתה ברירה.
סגן אונישי טקיג'ירו, מפקד צי האוויר הראשון, ציין כי "אם הם על היבשה, הם יופצצו, ואם הם באוויר, הם יופלו. זה עצוב. עצוב מדי. אנו צריכים לתת לצעירים למות יפה.
חיישי איצ'יזו, טייס קמיקזה אחר, כתב ביומנו בכנות:
"אם לומר את האמת, איני יכול לומר כי הרצון למות למען הקיסר אמיתי, מגיע מליבי. עם זאת, הוחלט עבורי שאמות למען הקיסר".
סגן משנה טושיו אנאזאווה כתב לארוסתו:
"כגבר מאורס, כגבר שעומד ללכת, הייתי רוצה לומר לך כמה מילים לפני שאלך. אני מאחל לך רק אושר. אל תתייחסי לעבר. את לא צריכה לחיות בעבר. תהיי אמיצה ותשכחי את העבר. את צריכה ליצור עתיד חדש. את צריכה לחיות מרגע לרגע במציאות. אנאזאווה כבר לא קיים במציאות".
האימון לטייסי הטוקוטאי היה "מפרך באופן בלתי יאומן, מלווה בעונשים גופניים אכזריים ועינויים כעניין שבשגרה". הוא נמשך בתיאוריה כשלושים יום, אך לעיתים התארך לחודשיים בגלל פשיטות אמריקאיות ומחסור בדלק. מדריכי הטיסה הנחו את הטייסים להתעלם לחלוטין מחייהם האישיים, לרכז את תשומת לבם בהשמדת האויב בנחישות בלתי מעורערת, תוך חיזוק מיומנויות הטיסה שלהם.
במדריך לטייסי הטוקוטאי נאמר להם "לעולם לא לעצום את עיניהם", מכיוון שזה יפחית את הסיכוי לפגוע במטרותיהם. ברגעים האחרונים לפני ההתרסקות, נצטוו הטייסים לצעוק "היסטסו" "טביעה בטוחה".
יומני היקר - בספר חיים
יומניהם ומכתביהם של טייסי הקמיקזה חושפים עולם פנימי מורכב, רחוק מדימוי ה"קנאים" שהוצג במערב. צעירים אלה היו לעיתים קרובות משכילים וקוסמופוליטים, שהשתמשו בפילוסופיה ובספרות מערבית וגם אסיאתית כדי להבין את גורלם.
סאסאקי האצ'ירו, הצהיר על עמדתו האנטי-מלחמתית, כתב ב-6 באפריל 1942:
"הצבא – טיפש גדול!". הוא גם הביע את תקוותו לעולם ללא מלחמות: "אני מתפלל שנגיע כמה שיותר מהר ליום שבו נקבל בברכה עולם שבו לא נצטרך להרוג אויבים שאיננו יכולים לשנוא".
טאקושימה נורימיצו, כתב ב-28 ביולי 1940:
"הרעיון שמישהו פטריוט ולכן יקריב את עצמו הוא מחשבה להמונים המטומטמים. זוהי סוג של מאניה נרקיסיסטית. . . . אני דוגל בקשרים ובחילופים חופשיים בין עמי העולם. אני שונא את עליית הלאומיות". הוא אף ציין "טעות עשיתי שנולדתי במאה זו".
מאטסונאגה שיגאו, טייס גם הוא, כתב ב-1938:
"סנטימנטליות זולה, גבורה של הרגע ופטריוטיזם עיוור – אלה טאבו עבור חיילים סטודנטים".
נאקאו טאקנורי, סטודנט למשפטים באוניברסיטת טוקיו, תהה על המשמעות של מותו:
"האם אני, שהכרתי את עומק החיים וחי אותם, חייב להקריב את חיי למען ארצנו, שכן חיי נועדו להינתן למען האומה? . . . אני נאבק בכאב במרדף אחר האמת". הוא תיאר את תחושת הבדידות העמוקה שלו: "אני חש בודד כמו צליל השעון בחשכת הלילה".
חזק אבל לא מספיק
מתקפת הקמיקזה הראשונה התרחשה במפרץ לייטה ב-25 באוקטובר 1944, ובה נפגעה נושאת המטוסים סט. לו. ההשפעה הייתה מיידית. הקמיקזות "הגבירו באופן דרמטי את יעילות כוח האוויר היפני".
בנובמבר 1944, התרסקו מטוסים של קמיקזה לתוך שבע נושאות מטוסים, שתי אוניות קרב, שתי סיירות, שתי ספינות תובלה ושבע משחתות (אחת מהן טבעה). מתקפות אלו אילצו את הצי האמריקאי לסגת אבל רק באופן זמני.
ב-12 במאי 1945, אוניית הקרב ניו מקסיקו נפגעה קשות על ידי מטוס קמיקזה שהתרסק לתוכה, וגרם ללהבות בגובה 200 רגל. 58 אנשי צוות נהרגו, שלושה נעדרו ו-119 נפצעו. מתקפות הקמיקזה נמשכו עד ימיה האחרונים של המלחמה,. בסך הכל, כ-4,000 טייסי טוקוטאי, בהם כ-3,000 "טייסי בנים" צעירים וכ-1,000 "חיילים סטודנטים", נהרגו במשימות אלו. כ-400 טייסי צבא מתאבדים נהרגו מול הפיליפינים ויותר מ-950 מול אוקינאווה.
גם חברת מיצובישי (מִיטְסו-שלוש "בִּישִי-יהלום) שהיא אחת מחברות התעשייה הגדולות ביפן, הידועה במיוחד בייצור כלי רכב. במלחמת העולם השנייה עסקה החברה גם בייצור מטוסים עבור הצבא הקיסרי, בהם מטוסי Mitsubishi Zero – הסמל המזוהה ביותר עם טייסי הקמיקזה. כך נשזרו תדמית הרכב והמותג המודרני במורשת צבאית טעונה שהותירה חותם עמוק בהיסטוריה היפנית.
מאטומה אוגאקי - הקמיקזה האחרון
מתקפת הקמיקזה המאורגנת האחרונה שידוע עליה התרחשה ב-15 באוגוסט 1945. מאטומה אוגאקי היה אדמירל בצי הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא זכור בזכות יומנו המפורט והחושפני, חלקו בקרב מפרץ לייטה, והשתתפותו באחת מתקיפות הקמאיקזה האחרונות שעות ספורות לאחר שהוכרזה כניעת יפן.
ב־15 באוגוסט 1945 נשא הקיסר הירוהיטו נאום רדיו שבו הודה בתבוסה וקרא לצבא להניח את נשקו. לאחר ששמע את ההודעה על כניעת יפן, רשם אוגאקי ביומנו כי טרם קיבל פקודת שביתת נשק רשמית, וכי מאחר שהוא נושא באשמה על כישלון הטייסים היפנים לעצור את התקדמות האמריקנים, הוא ייצא למשימה אחרונה בעצמו כדי להמחיש את רוח הבושידו. (= דרך הלוחם - קוד ההתנהגות והערכים של הסמוראים ביפן הפיאודלית)
"מעולם לא נתמלאתי בחרדה כה רבה", כתב אוגאקי ביומנו. "כאחד מהקצינים שהכתר בטח בהם, פגשתי ביום העצוב הזה. מעולם לא התביישתי בעצמי כ"כ הרבה. אבוי!".
אך אוגאקי סירב לקבל את הכניעה. ואמר: "טרם קיבלנו את פקודת הפסקת האש, כך שאין לי מקום לשקול מחדש. אני הולך לצעוד בעקבות אותם קצינים ואנשים נאמנים רבים שהקדישו את עצמם למדינה, ואני רוצה לחיות ברוח האצילה של ההתקפה המיוחדת".
"אני מקווה ממעמקי ליבי שכל העם היפני יתגבר על כל הקשיים הצפויים בעתיד, יפגין את הרוח המסורתית של אומה זו יותר מאי פעם, יעשה כמיטב יכולתו לשקם את המדינה, ולבסוף ינקום את התבוסה הזו בעתיד. אני עצמי החלטתי לשרת את המדינה הזו גם לאחר שהמוות ייקח את גופי מהאדמה הזו".
לאחר מכן, שתה אוגאקי לחיים עם קציני המטה שלו. ובשעה 16:00, עמד על קו הטיסה שבו המתינו 11 מטוסי טורפדו. 22 טייסים ואנשי צוות, חבושי סרטי מצח עם סמל השמש העולה.
פקודיו ניסו למנוע זאת ממנו, אך למרות מחאותיהם עלה למושב האחורי של מפציץ הצלילה מסוג Yokosuka D4Y4 מהיחידה ה־701, טייסו לוטננט טצואו נקצורו. לצדו הצטרף גם נושא דרגה אקיוֹשי אנדוֹ. כך המריא המטוס כשבתוכו שלושה אנשים במקום שניים כפי שהיה ביתר עשרת המטוסים שיצאו למשימה.
לפני העלייה למטוס צולם אוגאקי, הסיר מדרגותיו את דרגותיו ונשא עמו רק חרב טקסית שהוענקה לו על ידי האדמירל יממטו.
בדרכו, שיגר אוגאקי את הודעת הרדיו האחרונה שלו: "למרות לחימה אמיצה של כל יחידה תחת פיקודי במהלך ששת החודשים האחרונים, נכשלנו בהשמדת האויב השחצן על מנת להגן על האימפריה הא-לוהית שלנו, כישלון שיש לייחס לחוסר יכולתי. אך באמונה שהאימפריה שלנו תחזיק מעמד לנצח וכי רוח ההתקפה המיוחדת של כוח האוויר העשירי לעולם לא תגווע, אני מתכוון להמשיך לאוקינאווה, שם אנשינו איבדו את חייהם כפרחי דובדבן, ולהתרסק על הספינות האמריקאיות השחצניות, ובכך להפגין את רוחו האמיתית של לוחם יפני". והמטוסים המריאו אל האופק.
הטיסה האחרונה שלו ככל הנראה עקבה אחרי הנתיב מעל איי ריוקיו, דרומית־מערבית ליפן, לעבר האיים הקטנים שמצפון לאוקינאווה, שם עדיין היו כוחות אמריקניים בכוננות.
באותו ערב שקט באוקינאווה, איתרו מכשירי מכ"ם להק מטוסים מתקרב. מטוסי קרב ליליים יירטו אותם, ובזה אחר זה, צללו המטוסים אל תוך הים, אף אחד מהם לא פגע בספינות בעלות הברית. טיסתו האחרונה של אדמירל אוגאקי הסתיימה, כמו רבות ממשימות הקמיקזה, בכישלון מפואר אחרון.
רישומי הצי האמריקני אינם מצביעים על פגיעה כלשהי באותו היום, ומסתבר שכל המטוסים במבצע, למעט שלושה ששבו בגלל תקלות מנוע, הופלו באש נ"מ או התרסקו לים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
למחרת בבוקר דיווח צוות האונייה LST-926 כי מצא שרידים מעשנים של תא טייס על חוף האי איהיאג'ימה, ובתוכם שלוש גופות. אחת מהן, בעלת מדים ירוקים וחרב קצרה לצידה, זוהתה כאוגאקי. הגופות נקברו בחול במקום. לאחר מותו הוענקה לו מדליית מסדר השמש העולה בדרגת סרט צוואר מהולל.
0 תגובות