ב-7 באוקטובר, במפעל בצפון-מזרח ארקנסו, התרחש רגע היסטורי בתולדות כיפת ברזל: מסירת טיל טמיר ראשון שיוצר והורכב במלואו על אדמת ארצות הברית. לא רכיבים בודדים, לא חלקים – טיל שלם מההתחלה ועד הסוף, שיצא מפס הייצור של המיזם המשותף R2S, שיתוף הפעולה בין רפאל הישראלית לבין Raytheon האמריקאית.
הטיל נמסר למנהלת חומה במשרד הביטחון בטקס חגיגי בהשתתפות מושלת ארקנסו שרה האקבי סנדרס, ראש מנהלת חומה משה פתאל, נציגים בכירים מסוכנות ההגנה מפני טילים האמריקאית (MDA), ובכירים משתי החברות. עד היום, גם כשארה"ב מימנה חלק גדול מטילי הטמיר, ההרכבה הסופית תמיד התבצעה בישראל – עכשיו, לראשונה, יש לישראל מקור ייצור שני, מלא ועצמאי, מחוץ לגבולותיה.
בעידן שבו מלאי המיירטים מתרוקן במהירות במהלך עימותים ממושכים, היכולת לייצר טמירים במקביל בשתי מדינות הופכת לקריטית. המפעל באיסט קמדן, שנפתח בנובמבר 2025 בהשקעה של 63 מיליון דולר, צפוי לייצר עשרות מקומות עבודה מקומיים, וקיבל כבר חוזה ענק של 1.25 מיליארד דולר לאספקת טמירים, ערכות וציוד בדיקה לישראל.
המפעל לא מיועד רק לכיפת ברזל הישראלית. הוא יייצר גם את SkyHunter – הגרסה האמריקאית של הטמיר, שמיועדת לתוכנית MRIC של חיל הנחתים האמריקאי. כלומר, אותה טכנולוגיה ישראלית ששומרת על שמי ישראל תגן בקרוב גם על כוחות אמריקאים.
הטמיר, שנכנס לשירות ב-2011, הוא הלב של מערכת כיפת ברזל. אורכו כשלושה מטרים, קוטרו 160 מ"מ ומשקלו כ-90 ק"ג. הוא משלב הנחיה במהלך הטיסה עם ראש ביות מכ"מי וראש קרב רסס עם מרעום קרבה. הסוללה הטיפוסית כוללת 3–4 משגרים עם עד 20 מיירטים בכל אחד, ומסוגלת ליירט איומים מטווח של כ-4 עד 70 קילומטרים – רקטות, מרגמות, כטב"מים וטילי שיוט.
כיפת ברזל כבר רשמה יותר מ-10,000 יירוטים מבצעיים מוצלחים. היא השכבה התחתונה במערך ההגנה הרב-שכבתי של ישראל, מתחת לקלע דוד ולחץ, והיא זו שסופגת את רוב האיומים הקצרים והצפופים.
משה פתאל, ראש מנהלת חומה, הדגיש בטקס שהקו החדש תומך במאמץ להאיץ את הייצור של כל מערכות ההגנה הישראליות, וציין שהמימון האמריקאי חוזר בסופו של דבר גם לתעשייה המקומית בארה"ב.
שלמה טווף, סמנכ"ל ברפאל וראש חטיבת ההגנה האווירית והטילים, אמר: "לפני 15 שנה אנשים אמרו שאי אפשר לפתח כיפת ברזל. היום, לראשונה, טמיר מיוצר מחוץ לישראל – כאן בקמדן. אנחנו גאים שהפכנו את המתקן הזה לקו ייצור עובד".
הטמיר הראשון "מייד אין ארה"ב" הוא הרבה יותר מטיל אחד. הוא סמל להעמקת שיתוף הפעולה הביטחוני בין שתי המדינות, להרחבת כושר הייצור המשותף, ולכך שישראל כבר לא תלויה רק במפעל אחד למיירט הכי נפוץ שלה. בזמן שכיפת ברזל ממשיכה להציל חיים, עכשיו יש לה גם "גיבוי תעשייתי" מעבר לאוקיינוס.