יום הזיכרון באולפן "כיכר השבת" השנה רווי בדמעות, אך גם בהשראה גדולה. יוסי סרגובסקי מארח לשיחה מרגשת את יעקב ולבנה פרש, הוריו של סמל ראשון משה ניסים פרש הי"ד, שנפל בי"ב בתמוז האחרון בקרב קשה בבית חאנון. משה, לוחם בגדוד החרדי "נצח יהודה", נפל לצד שלושה מחבריו ליחידה: מאיר שמעון עמר, נועם אהרון מסגדיאן ומשה נול הי"ד.
"מה שאנחנו יודעים זה מה שכולם יודעים", פותחת לבנה בתיאור האירוע הקשה. "הם נכנסו רגלית לבית חאנון. משה ניסים שלנו היה בסוף החוליה, בתפקיד המאגיסט. כשהתפוצץ המטען הראשון ונפגעו לוחמים, משה לא היסס. הוא אמר לצמד שלו 'בוא, רוץ איתי' כדי לחפות על האירוע, כי היה חשש גדול מחטיפה".
ברגעיו האחרונים, כך שמעו ההורים מהמפקדים בשטח, משה הרגיש את גודל השעה. הוא הביט בסמ"פ שלו ואמר לו: "בני, אני שוב מרגיש משמעותי". זמן קצר לאחר מכן, מטען שני שהתפוצץ גדע את פתיל חייו.
"העולם נופל ב-2 לפנות בוקר"
הבשורה הגיעה לבית משפחת פרש בשעה שתיים לפנות בוקר. "הדפיקות באמצע הלילה", מתאר יעקב את הרגע שכל הורה לחייל חושש מפניו. "הם לא היו צריכים להגיד שום דבר. ראיתי את הפנים שלהם והבנתי הכל. כבר היו כמה חיילים שנפלו ברחוב שלנו, הכרתי את המראות האלו. העולם פשוט נופל".
לבנה נזכרת כיצד באותו ערב, בניגוד להרגלה, לא הסתכלה בקבוצות הוואטסאפ של הורי הגדוד. "הלכנו לישון רגיל, והדפיקות הגיעו בהפתעה גמורה". יעקב מוסיף כי התחושות הקשות ליוו אותו כבר שבועיים קודם לכן, כשהנר שהדליקו בבית לכבודו של משה לא הפסיק להיכבות: "הנר הזה כאילו חיכה לו. הוא פשוט לא החזיק מעמד".
מהתלמוד-תורה אל המאג הכבד
משה ניסים לא היה "הפרופיל הקלאסי" של לוחם קרבי. "הוא היה ילד ביישן, טוב לב, כזה שמעדיף ספר על פני הכל", מספרים הוריו. "החלום שלו כילד קטן היה בכלל להיות 'הראשון לציון'. הוא למד בתלמודי תורה חרדיים, אבל תמיד בערה בו תחושת השליחות הלאומית".
לאחר שלמד בישיבה תיכונית ובישיבת הסדר, החליט משה לזרז את גיוסו לקרבי. "פחדנו מאוד", מודה יעקב, "הוא לא היה ספורטיבי הוא היה רזה, הוא היה בן תורה שעסוק בלימוד. אבל הוא נכנס לתפקיד המאגיסט בכל הכוח, והשינוי הפיזי שלו היה מדהים. הוא רצה להיות משמעותי לעם ישראל, וזה מה שהניע אותו".
"איך אני יכול לאכול כשהחברים שומרים?"
סיפורי הגבורה והחסד של משה ממשיכים לזרום אל ההורים מהחברים ליחידה. סיפור אחד מרגש במיוחד מתאר אירוע "על האש" מפואר שנערך לחיילים. בעוד כולם התנפלו על האוכל, משה עמד בצד. כששאלו אותו לפשר הדבר, ענה: "איך אני יכול לאכול כשאני יודע שיש לנו חברים ששומרים עכשיו?". הוא מילא צלחות, לקח אותן לחבריו בעמדות השמירה, ורק אז התפנה לאכול בעצמו.
במקרה אחר, לאחר שעבר ניתוח אפנדיציט וקיבל שבועיים של ימי חופשה, החליט משה לחזור לעזה כבר אחרי שבוע אחד. "החברים אמרו לו שהוא משוגע, אבל הוא ענה להם: 'אם אני לא פה, אתם תצטרכו לעשות הרבה יותר שמירות'. הוא חזר ישר לתוך הסכנה רק כדי להקל על החברים שלו".
המסר האחרון: "כולנו באותו מרחק מהמרכז"
היום, פחות משנה לנפילתו, המשפחה מתמודדת עם החלל העצום דרך עשייה. הם הקימו את עמותת "חסדי משה ניסים" המסייעת לחיילים בשטח בציוד ובפינוקים. "השגרה עוזרת לשמור על שפיות", אומר יעקב, שחזר לעבודתו כאיש מחשבים, "אבל משה חסר לנו בכל רגע. הוא היה הסגן שלי בחינוך הילדים הקטנים".
לסיום, מבקשים ההורים להעביר מסר של אחדות לעם ישראל: "אין כמו אהבת ישראל. המטרה שלנו היא לבנות את בית המקדש, ובשביל זה צריך אהבת חינם. אחד האדמו"רים אמר שרוקדים במעגל כי בתוכו כולם נמצאים באותו מרחק מהמרכז. כולנו במרכז".
0 תגובות