במבט ראשון, הרב מנחם נאבת נראה כהתגלמות ה"מיינסטרים" החרדי. הדיבור השקול, ההגייה הישיבתית והביוגרפיה הקלאסית לא מסגירים את הסערה המחשבתית שמתחוללת בפנים. הוא נולד וגדל בירושלים, התחנך במוסדות הדגל והעביר לא פחות משמונה שנים בישיבת פוניבז' המעטירה. שם, על "גבעת הישיבה" בבני ברק, הוא הסתופף בצילם של ראשי הישיבה הגדולים – הגר"ש מרקוביץ, הגרב"ד פוברסקי, ולהבחל"ח הגר"ג אדלשטיין זצ"ל, וספג את האתוס הליטאי במלוא עוזו.
אולם, מי שיקשיב לעומק לדבריו, יגלה משנה סדורה שמבקשת לנסח מחדש את היחסים שבין החרדיות לבין עולם המעשה. הרב נאבת, העומד כיום בראש "מרכז חכמה", התארח לשיחת עומק בפודקאסט "תהודת זהות", וסיפק הצצה למחשבה של מי שמבקש לגשר על הפערים הקורעים את החברה הישראלית – לא באמצעות פשרות, אלא באמצעות העמקה שורשית בזהות.
בין הגבעה בבני ברק להגות עמוקה
את ימיו בישיבה הוא מתאר בערגה מהולה בפיכחון. "נכנסתי לפוניבז' לפני הפילוג וזכיתי ליהנות מכל העולמות, 'לרקוד על שתי החתונות', לשמוע שיעורים מכולם". הרב נאבת מתאר תקופה של צמיחה תורנית אינטנסיבית, אך מציין כי לצד הלימוד המקובל, בער בו הצורך להעמיק גם בתחומי המחשבה והרוח.
"התעניינתי כבר מגיל צעיר בפילוסופיה כללית, מחשבת ישראל, תרבות וכולי", הוא מספר. "זה לא היה נדיר במיוחד בפונוביץ', אני פשוט השקעתי בזה הרבה יותר מהממוצע, בשעות שאינן מן היום ואינן מן הלילה". הוא מתאר תופעה מרתקת של "ישיבה בתוך ישיבה": קבוצות לימוד עצמאיות של בחורים שמבקשים מענה לשאלות הגדולות.
"היינו קבוצות של בחורים שלומדים יחד, דנים ומדברים", הוא חושף. "למדנו אפלטון ביחד, למדנו רוזנצווייג, למדנו לוינס (עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי-צרפתי) במחתרת". לדבריו, הלימוד המשותף נבע מתוך רצון אמיתי להעמיק ולהבין את יסודות המחשבה. הוא אף מציין כי העביר שיעורים בישיבה על ספרי מחשבה כמו "מורה נבוכים", מתוך תחושת שליחות לבנות קומה נוספת של אמונה.
"המגזר שיעבד את התורה לצרכיו"
אחת הנקודות המרכזיות בשיחה היא ההבחנה שעושה הרב נאבת בין "התנועה החרדית" לבין ה"מגזר". "ההבחנה החשובה שחשוב לי לעשות היא בין מגזר לתנועה", הוא מסביר. "התנועה החרדית היא תנועה דתית, היא תנועה של דבקות בהשם, דבקות בתורה, דבקות במצוות". זוהי הליבה הבוערת של היהדות הנאמנה.
לעומת זאת, המגזר מוגדר אצלו כ"קבוצה סוציולוגית, קבוצה פוליטית" שהתפתחה סביב התנועה. לדבריו, הקושי הנוכחי נובע מכך שהאינטרסים המגזריים הפכו לדומיננטיים על חשבון המהות הרוחנית: "כלומר משעבדים את התורה למגזר, אני חושב שזה שיעבוד". המגזריות, לשיטתו, הפכה את התורה מכלי חיים לכלי לשימור גבולות חברתיים.
הטרגדיה של "בעל הבית"
כפועל יוצא מכך, הרב נאבת נוגע באחד העצבים החשופים ביותר: מעמדו של החרדי העובד. הוא יוצא נגד התפיסה שכל מי שאינו אברך הוא "סוג ב'". "מאיפה נולדה המחשבה שחרדי שעובר לעולם המעשה זה דבר בעייתי? הרי זה כל כך לא אופייני למסורת היהודית", הוא טוען.
"אנחנו רואים את זה ביחס לעולם המעשה. מישהו שצריך ללכת לעבוד ולהתפנס, הוא עושה את רצון השם ואת רצון התורה". הוא מבקר את הגישה הרווחת ואומר: "המגזר משכנע אותנו שירדת בדרגה, אבל לא ירדת בדרגה". הרב נאבת מבקש להחזיר את המבט אל המקורות, שם ה"חול" לא נתפס כניגוד לקודש: "המושג חול קיים בתוך עולם התורה. הבעיה היא שהחילון השתלט על החול, ואז המגזר החרדי בתגובה הפקיע את החול מעולם הקודש".
"צליל אחרי צליל": המפגש עם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל
כדי להמחיש שגדלות בתורה יכולה לדור בכפיפה אחת עם רוחב אופקים, הרב נאבת משתף בזיכרונות אישיים מתקופתו במחיצת פוסק הדור, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. הוא מתאר כיצד לצד גאונותו העצומה, היה לרב עניין רציני בעולמות נוספים: "הוא הכיר שירים ערביים של אום כולתום ועבד אל-ווהאב בעל פה, כאילו צליל אחרי צליל".
הרב נאבת, שזכה אף לנגן בפני הרב, נזכר: "ניגנתי אצלו, והייתי בתקופה שהייתי מתפלל שם". לשיטתו, עובדה זו אינה גורעת מגדולתו של הרב, אלא מלמדת על אישיות רחבה ועשירה, בניגוד לתרבות "סיפורי המופתים" המצמצמת: "ראיתי את גדולי הדור כבני אדם".
"למה לא דתי-לאומי?"
לאור עמדותיו הפתוחות, הרב נאבת נשאל מדוע הוא מתעקש על ההגדרה "חרדי". תשובתו נוגעת בשורש החוויה הדתית: "אני חרדי כי אני חושב שהתנועה החרדית יש לה תביעה דתית טוטאלית על האדם, שאני מאוד מזדהה איתה".
הוא מדגיש כי ההבדל אינו נובע רק משאלות פוליטיות, אלא מ"הטמפרטורה" הדתית. לדבריו, בעוד שבציבור הדתי-לאומי יש לעיתים מידור בין עולמות התוכן, החרדיות שואפת לחיים שכולם סביב עבודת השם: "אני מחפש את הטוטאליות הזאת, את האינטנסיביות של החיים הדתיים". עם זאת, הוא מבהיר כי אין בדבריו זלזול, אלא הסבר לבחירתו האישית להישאר נטוע בעולם הישיבתי. בנוסף, הוא מציין הסתייגות מהמימד הלאומני שלעיתים נלווה לציונות הדתית: "הבעיה שלי היא אופן החיבור לציונות... הניסיון הזה לספר סיפור חדש על היהודי החדש".
"שערורייה מוסרית": עמדה נוקבת על סוגיית הגיוס
בסוגיית הגיוס הבוערת, הרב נאבת מציג עמדה ביקורתית ביחס למצב ש"בו מגזר שלם פוטר את עצמו באופן גורף". הוא מגדיר את המציאות הזו כ"שערורייה מוסרית", אך מבהיר כי הפתרון אינו בפירוק עולם הישיבות.
לשיטתו, המודל הנכון הוא חזרה להגדרות המקוריות של "תורתו אומנותו": "הציבורים משרתים באופן שווה, ויש החרגה של תלמידים שלומדים תורה. בעיניי זה דבר רצוי". כלומר, מי שבאמת עמל בתורה ראוי להגנה ולפטור, אך הפטור הזה לא יכול לשמש כחסות אוטומטית לכל מי שמשתייך סוציולוגית למגזר, ללא קשר לעיסוקו בפועל.
סוף דבר: משותפות להשתלבות
את השיחה חותם הרב נאבת במסר של שינוי תפיסתי. במקום לדבר על "השתלבות" של החרדים – מונח שלדבריו מניח עליונות של החברה הכללית – הוא מציע מושג אחר: "שותפות".
"המילה השתלבות מניחה היררכיה", הוא מסביר. "היא מניחה שיש קבוצה נורמלית שאליה צריכים להידמות". במקום זאת, הוא קורא ליצירת ברית שבה החרדים לא מוותרים על זהותם אלא מביאים אותה אל השולחן המשותף. "שותפות זה היכולת לעורר מחדש, לשיחה את כל הנושאים האקוטיים במדינת ישראל ובאופן רציני".
כמי שגדל בין ספסלי פוניבז', הרב מנחם נאבת משמיע קול ייחודי בנוף: כזה שאינו מבקש לטשטש את הזהות החרדית, אלא לרתום אותה לאחריות משותפת על עתיד המדינה.
- עריכה: נתנאל כהן | הפקה: אבי טופורוביץ
0 תגובות