בסצנת הפתיחה של המפגש עם טוביה טננבוים, אי אפשר לפספס את הניגודיות. מצד אחד, טוביה פוצח בשירה חסידית. מצד שני, דמות וספר עם קריחה (כן, יודעים הטעות בכוונה) בה פרצופו העגלגל והמחויך של טננבוים מרוח בתמונת שטח. לא בדיוק מתאים, אך מתחבר לאיש.
לשאלת המראיין משה מנס "מה השמחה הזו?", טוביה עונה בלי להתבלבל "קיבלנו את החיים במתנה. אפשר לאכול צ'ולנט בשבת, קוגלים... לא כמו האנשים בגבעות שאוכלים קינואה, רחמנא ליצלן".
טננבוים הוא לא עוד עיתונאי. הוא "אנומליית כתיבה". בן של ראש ישיבה, נכד לרבנים, שמגדיר את עצמו כ"חוטא כמו כולנו", אבל מסרב להתיישר לפי שום דוגמה. אחרי שספרו על העולם החרדי ("חרדי וטוב לו") עורר סערה, הוא מוציא כעת את "סליחה, זה שלך", מסע מרתק ומטלטל של שמונה חודשים בין גבעות השומרון ליישובי בנימין.
"אני לא רב, אני עיתונאי שחי את השטח"
השופטת שמטה את הקרקע: הדרמה בפונוביז'
הביקורת על טננבוים מתחילה לרוב בסגנון הכתיבה שלו. "לא מתאים", "הזוי", "מופרע" – אלו רק חלק מהתארים שמוצמדים לטקסטים שלו. "אנשים אומרים 'אוי געוואלד', הוא כותב כל מה שהוא חושב", הוא אומר בחיוך, "אבל כולנו מלוכלכים טיפה. אנחנו לא במלאכי השרת. גם דוד המלך אמר 'הן בעוון חוללתי'".
התפקיד שלי הוא לא להיות מטיף, לא כומר ולא רב. אני עיתונאי שחייב רק לקורא שלו. אני שונא את אלה שבאים להתנחלות לשעתיים, יושבים ביקב, מדברים עם פלסטיני אחד וכותבים ספר. אני צריך לחיות את המצב".
ואכן, טננבוים חי. שמונה חודשים הוא נדד בין קראוונים, אוהלים ובתים ביהודה ושומרון, תיעד כל רגע, והגיע למסקנה שעלולה להכעיס את הממסד הימני לא פחות מאשר את השמאל.
המסקנה המטלטלת: "הם פשוט לא רוצים ריבונות"
בספרו החדש, טננבוים לא חוסך שבטו מאיש. הוא ראיין את בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, שמחה רוטמן ולימור סון הר מלך. השאלה שלו הייתה פשוטה: "למה, אחרי שישים שנה, עדיין אין ריבונות?".
"הם אומרים לי: 'מה באת לעשות לנו בעיות?'. שאלתי אותם: זו הממשלה הכי ימנית שהייתה כאן, איפה אתם? למה לא החלתם את החוק? המסקנה שלי כואבת: נוח להם במצב הקיים. נוח להם עם ה'הפקרות' שמאפשרת לבנות בלי חוקים מסודרים, לחיות בתוך התרבות של עצמם. הם התאהבו ב'התנחלות' ושכחו את המטרה של להיות חלק ממדינת ישראל".
טננבוים מתאר מצב שבו דור המייסדים האידיאולוגי מתחלף בדור שמאבד את הדרך. "לפי הסטטיסטיקות, 40-50 אחוז מהנוער שם עוזב את הדרך. למה? כי הם רואים שאין למנהיגים אמונה אמיתית. הם אוהבים את החומות, את הש"ג, את הבידוד. אם נספח את השטח, מה יהיה ההבדל בין אלון מורה לגבעתיים? הם כנראה מפחדים מהרגע הזה".
המלחמה בגרמניה: "הייתם ונשארתם אנטישמיים"
פרק מרתק בשיחה נוגע לעבודתו של טננבוים בגרמניה. במשך 17 שנה הוא כתב טור פופולרי בעיתון היוקרתי Die Zeit. לאחר אירועי השביעי באוקטובר, הכל השתנה.
"כתבתי כתבה שחשפה את השקרים בסרט 'אין ארץ אחרת'. הראיתי שה'חורבה' שהבמאי הפלסטיני טוען שהוא גר בה היא בעצם בית יפהפה. העורך שלי אמר לי: 'זה נראה כאילו אתה עומד בצד הישראלי'. אמרתי לו: 'אני מדבר עובדות!'. הבנתי שמתחת לפני השטח, האנטישמיות הגרמנית פשוט התפרצה בגלוי".
בצעד נדיר, טננבוים הודיע על התפטרות מיידית. "אמרתי להם: 'בא לי חלקי עמכם'. אני לא כותב בשביל כסף, אני כותב אמת. הם היו בהלם שמישהו אומר 'לא' לעיתון הכי חשוב בגרמניה, אבל עזבתי".
נוער הגבעות: "היחידים עם אידיאולוגיה"
דווקא כלפי הקבוצה המושמצת ביותר בתקשורת – נוער הגבעות – לטננבוים יש פינה חמה, אם כי מפוכחת. "יש שם משוגעים, ברור. בכל חברה יש. אבל הרוב הם היחידים שנשארו עם אידיאולוגיה אמיתית. הם חיים בתנאים של כלבים, בתוך ברזנטים, כי הם באמת מאמינים שהשטח שלהם".
הוא חושף בשיחה את "תוכנית סלאם פיאד" – עשרות אלפי בניינים פלסטיניים ריקים שנבנים במימון אירופי כדי לתפוס שטח. "כששאלתי את סמוטריץ' על זה, הוא אמר שהוא לא יודע. איך אתה השר הממונה ולא יודע? אם השטח שלך – תחיל חוק. אם לא – תן אותו לאבו-מוחמד ולך משם. השכל האנושי לא סובל את חוסר ההחלטה הזה".
איך נולד ספר? בלב פלורנטין
למרות הנדודים בגבעות, את הספר עצמו טננבוים כותב דווקא בדירה שכורה בפלורנטין, תל אביב. "אני מקליט הכל, אשתי מצלמת וידאו ותמונות, ובלילה אני יושב מול המחשב. בקושי ישן".
הוא שואב השראה מרבי חיים מבריסק: "חיסרון בהסברה הוא חיסרון בהבנה. אם אתה לא יודע להסביר משהו בפשטות, לא הבנת אותו. לכן אני לוקח חוויות מורכבות וכותב אותן בשפה הכי פשוטה, שזורמת בלי שהקורא יצטרך לעצור לרגע".
0 תגובות