מה שנראה בעבר כפולקלור או כדמיון של חובבי טבע, הופך למציאות מדעית מטלטלת: העורבים שחיים לצדנו בערים לא רק מזהים פנים אנושיות בודדות, אלא מסוגלים לשמר את המידע הזה במשך למעלה מעשור ולהפיץ אותו ברחבי הלהקה.
הכל התחיל באוניברסיטת וושינגטון, שם הביולוג ג'ון מרזלוף חבש מסכת "איש מערות" ולכד שבעה עורבים לצורך סימונם. בעוד שהעורבים לא נפגעו, הם קישרו את פני המסכה לחוויה שלילית.
התוצאה הייתה מיידית: בכל פעם שחוקר חבש את המסכה בקמפוס, הוא הותקף בצעקות ובצלילות מאיימות על ידי ערבים מכל האזור. מנגד, מסכה מאיימת אחרת לא עוררה כל תגובה, מה שהוכיח שהעורבים מזהים תווי פנים ספציפיים ולא רק גובה או צורת הליכה.
החלק המדהים באמת התרחש שנים לאחר מכן. גם כעבור 15 שנים, כשמרזלוף חבש את המסכה, הוא הותקף מיד על ידי עשרות עורבים. המפתיע הוא שרבים מהעורבים התוקפים כלל לא היו בחיים בזמן הניסוי המקורי. המידע עבר ב"ירושה": הורים לימדו את גוזליהם שהפנים הללו מסוכנות, והמידע הופץ בין בני הלהקה.
מוח של ציפור, זיכרון של אדם
סריקות מוח של עורבים חשפו כי בעת זיהוי "פנים מאיימות", מופעלים אצלם אזורים הדומים לאמיגדלה אצל יונקים (קבוצת גרעינים קטנה בעומק האונה הרקתית במוח, המהווה חלק מרכזי במערכת הלימבית. תפקידה העיקרי הוא הישרדותי) המרכז האחראי על רגשות וזיכרון שלילי. העורבים לא סתם מגיבים לגירוי, הם חווים את הפנים כסיכון ממשי ומקטלגים אותם ב"תיק אישי" שנשמר בזיכרון המוסדי של הלהקה.
בפעם הבאה שאתם חולפים ליד עורב בגינה, כדאי לזכור: הוא כנראה יודע בדיוק מי אתם, ואם תעצבנו אותו, ייתכן שגם הנכדים שלו ידעו לא לחבב אתכם.
21 תגובות