מימות עולם ועד עולם האנושות תמיד צמאה אל המרחק. בני אדם לא יודעים שובע והסקרנות עבורם כשתיית מים מלוחים. הולכי השתיים משקיעים משאבים אדירים בחקר גלקסיות הרחוקות מאיתנו מיליוני שנות אור (GN-z11, רחוקה כ‑13.4 מיליארד שנות אור), ושולחים גשושיות לקצוות מערכת השמש כדי לפענח את סודות היקום הרחוקים ביותר. אך לעיתים, דווקא הדברים הקרובים אלינו ביותר, אלו ששוכנים ממש מתחת לפני המים בנהרות ובאגמים המקומיים שלנו, נותרים רחוקים מלהיות ברורים.
אחד המקרים המרתקים והעתיקים ביותר בתולדות המדע הוא סיפורם של הצלופחים. הצלופח הוא דג גרמי ארוך ודק, המזכיר במראהו נחש, ושייך לסדרת הצלופחאים (Anguilliformes). יצור רירי, חמקמק וחום, הטריד את מנוחתם של חוקרי טבע במשך אלפי שנים בשל הביולוגיה המתעתעת שלו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בראשית ההיסטוריה הכתובה, אנו מוצאים עדויות למפגשים בין בני אדם לצלופחים עוד במצרים העתיקה. המצרים האמינו שצלופחים נוצרים מעצמם מתוך נהר הנילוס כאשר השמש מחממת את המים. במקומות אחרים באירופה, פשטו תיאוריות לפיהן הצלופחים נולדים מקצף הים או נוצרים כאשר שערות מזנבות של סוסים נופלות למים.
הסיבה המרכזית למסתורין הייתה העובדה שדייגים מעולם לא תפסו צלופח צעיר שהם יכלו לזהות ככזה, ואיש לא חזה בצלופח מטיל ביצים כשאר חבריו בממלכת המים. נראה היה שהצלופחים הם חריגים בממלכת החי: הם נתפסו בנחלים, בנהרות ואפילו בבריכות מבודדות שמתייבשות ומתמלאות מדי שנה, היצור הזה נראה כמי שפשוט מופיע מתוך האדמה עצמה, חף מכל החוקים המוכרים.
עד שבא אריסטו. אריסטו, שנולד בסטגירה והיה בנו של רופא בחצרו של המלך המקדוני, קיבל חינוך מדעי מגיל צעיר. למרות שהיה פילוסוף ותיאורטיקן דגול שהניח את היסודות למחשבה המערבית, הוא היה גם איש מדע שהאמין כי כל ידע חייב לנבוע מהתנסות ומתיאור שיטתי של הטבע כפי שהוא נתפס בחושינו.
לאחר שנות לימוד רבות באקדמיה של אפלטון באתונה, החליט אריסטו לעבור לאי לסבוס. שם, בלב הטבע העשיר של האי, הוא החל לחקור את עולם החי ברצינות תהומית.
אריסטו סירב להסתפק בסיפורי עם ובתיאוריות מופשטות; הוא החליט להפשיל שרוולים, להיכנס למים ולהפוך לאדם הראשון שמבצע חקירה מדעית שיטתית, כולל נתיחות פנימיות, כדי להבין מאיפה מגיעים הצלופחים.
בוקר אחד לפני 2,400 שנה - אריסטו עמד מול בריכה קטנה באי לסבוס שהתייבשה לחלוטין במהלך עונת הבצורת, עד שהבוץ שבתחתיתה הפך לקרקע קשה וסדוקה שאין בה זכר לחיים. אך כאשר הגיעו הגשמים הראשונים והמים מילאו שוב את הבריכה, קרה דבר שנראה לו כנס: פתאום, הבריכה הייתה מלאה שוב בצלופחים.
המקרה הזה, שתואר מאוחר יותר בכתביו, הוביל את אריסטו למסקנה המהפכנית והמוטעית ביותר בתולדות הביולוגיה: הצלופחים נוצרים מעצמם מתוך הבוץ והגשם.
כדי לאמת את תחושותיו, אריסטו החליט לבצע את מה שהפך לסימן ההיכר שלו כחוקר, חקירה אנטומית פנימית. הוא אסף עשרות צלופחים מהנהר, הניח אותם על שולחן הניתוחים ופתח את גופם בסכין מנתחים. אך לא מצא דבר. הוא גילה שתי עובדות מטרידות: ראשית, כל הצלופחים היו ממין אחד. אך הדבר שיותר הסעיר אותו כל הצלופחים שתפס נראו בוגרים, הוא מעולם לא מצא "צלופח צעיר או תינוק".
את כל הממצאים הללו סיכם אריסטו ביצירתו הנודעת, "תולדות בעלי החיים" הניסיון המדעי השיטתי הראשון בהיסטוריה לקטלג את עולם החי. בספרו הוא קבע באופן קטגורי כי "אין ספק שזה המצב" וכי הצלופחים הם חריגים בממלכת החי, הם אינם מטילים ביצים, אלא נוצרים ממה שהוא כינה "קרבי האדמה" (מעין יצורים דמויי תולעים שצצים מהבוץ).
השפעתו של אריסטו הייתה כה עצומה, שקביעתו כי הצלופחים נולדים מהבוץ התקבלה כאמת מדעית כמעט מוחלטת במשך יותר מאלפיים שנה. דורות של חוקרים, מימי הביניים ועד העת החדשה, העדיפו להסתמך על סמכותו של "גדול החכמים" מאשר להטיל ספק בסיפור הבלתי יאומן על הדג שנוצר מהאדמה. הצלופח הצליח להערים על המדע הוא מילא את פיו מים באשר ל'קורות החיים' שלו עד המאה ה-19.
במשך אלפיים שנה, צלו הכבד של אריסטו העיב על כל ניסיון להבין את היצור החמקמק הזה. בעוד העולם השתנה, אימפריות קמו ונפלו, התפיסה לפיה הצלופחים "נולדים מהבוץ" נותרה כמעט חקוקה בסלע. אך ככל שהתפתח המדע המודרני, החלו כל "המי ומי" של עולם הטבע להטיל ספק בסיפורו של הפילוסוף היווני והציעו תיאוריות שהיו, לעיתים, משונות לא פחות.
פליניוס הזקן, חוקר הטבע הרומי הנועז, היה מהראשונים להציע אלטרנטיבה: הוא טען שצלופחים פשוט מתחככים בסלעים, והחלקיקים שמשתפשפים מגופם הופכים לחיים חדשים. אחרים האמינו שהם נולדים מהטל שנוחת על גדות הנהרות באביב. בעוד בסקוטלנד היו משוכנעים שהם מתחילים את חייהם בכלל כחיפושיות.
בשנת 1876, סטודנט צעיר ומבטיח לרפואה בשם זיגמונד פרויד נשלח לטריאסטה שבאיטליה כדי לפתור את התעלומה. פרויד, שעוד לא חלם על פסיכואנליזה, בילה שבועות ארוכים כשידיו מנתחות לא פחות מ-400 צלופחים. הוא נכשל לחלוטין, ובמאמרו המדעי הראשון נאלץ להודות בבושה שהצלופח הצליח להערים גם עליו.
בעוד פרויד מנתח דגים בוגרים, התגלתה תעלומה נוספת: בים התיכון נצפו זחלים שקופים ודקים דמויי עלה ערבה, שזכו לשם המדעי Leptocephalus brevirostris ונחשבו למין נפרד לחלוטין. רק ב-1886 גילה הזואולוג איב דלאז' את האמת המדהימה: הוא גידל את ה"עלה" השקוף הזה באקווריום וראה אותו משנה את צורתו לנגד עיניו והופך לצלופח זכוכית מוכר.
פתאום הכל התחבר, הצלופחים עוברים מטמורפוזות קיצוניות שמשנות את כל המראה והאנטומיה שלהם, מה שהטעה את המדע במשך מאות שנים.
כל החוקרים הללו מהפילוסופים של העת העתיקה, דרך מנתחי הדגים של הרנסנס ועד לפרויד המתוסכל הניחו נדבך אחר נדבך של ידע. הם גילו ליצורים שקופות והבינו שהצלופח הוא אמן של התחפושת וההמתנה. אך למרות כל המאמצים, אף אחד מהם לא הצליח לענות על השאלה הגדולה מכולן: מאיפה הם מגיעים ואיפה הם מתרבים?
הבמה הייתה מוכנה כעת לאדם אחד, יוהנס שמידט, שיחליט להקדיש 25 שנה מחייו כדי לרדוף אחרי עלים שקופים ביותר באוקיינוס ולפתור סוף סוף את התעלומה בת אלפיים וחמש מאות השנה.
יהונס שמידט לא התחיל את דרכו כצייד צלופחים אובססיבי. הוא נולד בדנמרק בשנת 1877, ובצעירותו בכלל נמשך אל עולם הצומח. המדען הצעיר, שתואר מאוחר יותר כ"קודם לז'אק קוסטו" בזכות מסירותו לחקר הימים, יצא בתחילה למשימות בוטניות רחוקות, כמו מחקר על פלורת החופים של סיאם (תאילנד), שם חקר מנגרובים ואצות מיקרוסקופיות.
אולם, לשמידט היה "נשק סודי" שאפשר לו להפוך לאחד מחוקרי הטבע המשפיעים ביותר: הקשר ההדוק למבשלת הבירה 'קרלסברג'. דודו היה כימאי בכיר במעבדות קרלסברג, והוא עצמו התחתן עם אינגבורג קיהלה, בתו של מנהל המבשלה. שיתוף הפעולה הזה לא היה רק משפחתי; שמידט חקר עבור המבשלה את הגנטיקה של צמח הכשות (המרכיב החיוני בבירה), ובמקביל זכה למימון חסר תקדים מקרן קרלסברג למחקריו הימיים. התעלומה של אלפיים השנה עמדה להיפתר בזכות "כספי בירה".
הניצוץ שהצית את הכל קרה בשנת 1904. בעודו מפליג על ספינת המחקר "ת'ור" (Thor) באוקיינוס האטלנטי, תפס שמידט במקרה פג שקוף בצורת עלה ערבה, מערבית לאיי פארו. עד לאותו רגע, הקהילה המדעית הייתה משוכנעת שהצלופחים האירופיים מתרבים אך ורק בים התיכון, כי רק שם נצפו פגיות כאלו בעבר. הגילוי הזה הכה בשמידט כברק: אם יש פגיות באוקיינוס הפתוח, סימן שבית הגידול נמצא רחוק הרבה יותר ממה שמישהו דמיין.
באותו רגע, שמידט "נדבק" בחיידק הצלופחים. הוא החליט לנטוש את המנגרובים והכשות ולהקדיש את חייו למרדף אחר יצור ימי קטן ביותר. הוא פיתח שיטת עבודה פשוטה אך מפרכת: הוא פרש רשתות ברחבי האוקיינוס, ומדד את גודל הפגיות שתפס. הוא הבין שככל שהפגיות קטנות יותר, כך הוא מתקרב לבית היולדות של הצלופחים.
במשך שנים הוא חרש את הים, נאלץ לעצור בגלל מלחמת העולם הראשונה, ואפילו שרד טביעה של ספינה על שרטון בקריביים. אבל שמידט לא ויתר. הוא היה לאומן דני גאה שרצה להביא יוקרה למדע הימי של ארצו, בדיוק כפי שעשתה משלחת ה"צ'לנג'ר" לבריטניה.
ביוני 1928, כשהוא מצויד בספינה "דנה II" (Dana II) ובטכנולוגיות החדישות ביותר של התקופה, עמד שמידט לצאת למשלחת הגדולה ביותר שלו – מסע שיעבור דרך תעלת פנמה, יחצה את האוקיינוס השקט וההודי, וינסה לפענח את סודות הצלופחים בכל רחבי הגלובוס.
ביוני 1928, כשקופנהגן נפרדת ממנו לשלום, יוהנס שמידט לא ידע שהוא עומד להפליג אל תוך אחת המלכודות המסתוריות ביותר של האוקיינוס. הוא יצא למסע חובק עולם שנועד להוכיח את מה שאיש לא העז לדמיין: שכל צלופחי אירופה נוטשים את בתיהם החמים כדי למות במקום אחד ויחיד.
המסע הוביל אותו אל תוך "ים בתוך ים" – ים סרגסו. זהו מקום חסר גבולות יבשתיים, המוקף בארבעה זרמי אוקיינוס אדירים שכולאים בתוכם עולם של אצות חומות ודביקות. שמידט נכנס אל לב האזור המוכר לנו כיום כמשולש ברמודה, מקום שבו המים צלולים באופן מטריד והעומק מגיע ל-7,000 מטרים. מקום שמגלי ארצות היו אוהבים לומר עליו:
"אתה רק לעיתים נדירות יכול להצביע על הרגע שבו נכנסת אליו או יצאת ממנו; כל מה שאתה יודע זה שהיית שם".
שמידט כתב ביומנו על הקושי העצום:
"לא היה לי מושג... אילו קשיים יוצאי דופן המשימה תציב, הן בהשגת התצפיות והן בפירושן".
במשך שנים הוא גרר רשתות במעמקים, כמו בלש העוקב אחר עקבות שקופים. הוא פיתח שיטה כמעט אובססיבית: העבודה סיזיפית תחת סערות, כאשר שמידט בוחן במיקרוסקופ יצורים שקופים דמויי עלי ערבה וסופר את חוליותיהם כדי להבדיל בין צלופח אמריקאי לאירופי.
שם הוא מצא פגיות שקופות וזעירות כל כך, שאיש לא יכול היה להטיל עוד ספק: כאן הכל מתחיל.
שמידט גילה לעולם את המחיר הביולוגי המצמרר של מסע הצלופחים. תחילה הוא נולד במי האוקיינוס הפתוח, בים סרגסו שבמשולש ברמודה, אזור שבו המים מלוחים ועשירים במלחים חיוניים בועדו שקוף וצעיר.
כאן מתחיל חייו כ"זחל שקוף", השלב שבו הוא חייב את מי הים המלוחים כדי לגדול ולהתפתח. במים המלוחים מתקיימים כל התהליכים הפיזיולוגיים הדרושים לו: חילוף חומרים, גדילה. ללא המלח והחומרים שבמים האלה, הוא פשוט תשרוד.
לאחר שלב זה, הצלופח מתחיל את נדידתו הארוכה והמסוכנת מזרחה, הוא עוזב את המים המלוחים ועולה במעלה הנהרות והנחלים של אירופה. כאן הוא עובר מטמורפוזה, הופך מ"יצור שקוף" ל"צלופח זכוכית" ובהמשך ל"צלופח צהוב" הצורה שבה הוא מבלה את רוב חייו. בשלב זה הוא חי במים מתוקים: נהרות, נחלים ואגמים שבהם המזון זמין יותר, יש פחות טורפים, והסביבה מאפשרת לו לגדול ולהתחזק במשך שנים רבות.
כאשר הצלופח הצהוב מגיע לשארית חייו, הוא עובר מטמורפוזה אחרונה ומבעיתה והופך לצלופח כסוף. כדי לשרוד את המסע האדיר של עשרת אלפים קילומטרים בחזרה לסרגסו, גופו משתנה מן היסוד: עיניו גדלות והופכות כחולות כדי לראות במעמקים, וסנפיריו מתחזקים.
אולם השינוי הקיצוני ביותר הוא פנימי, מערכת העיכול שלו פשוט נעלמת. הקיבה מתמוססת והצלופח מפסיק לאכול לנצח. הוא הופך למכונת שחייה המונעת על ידי מאגרי שומן בלבד, "מעכל את עצמו" בדרכו אל היעד, כשרק הבית המקורי שלו והטלת ביצים עומד לנגד עינו.
אבל כאן, בנקודה שבה המדע אמור היה לנצח את אריסטו, התעלומה רק העמיקה. למרות ששמידט הוכיח היכן מתחילה דרכו של הצלופח, עד היום, מעל מאה שנה מאוחר יותר איש מעולם לא מצא ביצה של צלופח בים סרגסו, ואף לא צלופח בוגר אחד, חי או מת, בתוך גבולות הים הזה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כל הטקס הדרמטי של סיום החיים ותחילה של חיים חדשים קורה בחשכה מוחלטת, בעומקים שבין 600 מטרים ל-2 קילומטרים מתחת לפני המים, הצלופחים צוללים אל מעמקי התהום, רחוק מהישג ידה של עין אנושית, ושם הם מטילים את ביציהם ונעלמים לנצח כפי שכתבה רחל קרסון זואולוגית וביולוגית ימית אמריקנית בעל שם:
"איש אינו יכול לעקוב אחר נתיבם של הצלופחים... התיעוד של מסעם חבוי במעמקי הים".
הצלופח הצליח לשמור על סודו האחרון: הוא אמנם אינו נוצר מהבוץ, אך הוא עדיין בוחר למות במקום שבו המדע עדיין מגשש באפלה.
אחד מהספרים הפופולריים על צלופחים המתורגמים לעברית הוא של הסופר השוודי פטריק סוונסון הוא סיכם את חייו של הצלופח במדויק:
רוב חייו של הצלופח עוברים עליו כ"צלופח צהוב". הוא יכול לחיות כך חמישים שנה באותו מקום, בחיים חסרי מטרה נראית לעין מלבד הישרדות, כאילו המשמעות נמצאת בתוך הפערים או בעתיד מופשט שלא ניתן להשיגו בשום אמצעי מלבד סבלנות, יש הרבה מה ללמוד ממה שאנחנו לא יודעים עליהם"
מקורות וקרדיטים: הפרופסור ואיש האשכולות נדב שנרב.
"Where Do Eels Come From?"
Biology and Ecology of Anguillid Eels - ועוד.
0 תגובות