במרחק אלפי קילומטרים מחדרי הישיבות הממוזגים של וושינגטון, משחתות אמריקניות וספינות קרב איראניות מנהלות ריקוד מסוכן במצר הורמוז. זהו צוואר הבקבוק של האנרגיה העולמית, מקום שבו טעות אחת עלולה לגרור את העולם למלחמה כוללת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אך דווקא בשיא המתח, נחשף התהליך המרתק ביותר בהיסטוריה האנושית: הרגע שבו הצדדים מבינים שהמחיר של המשך הלחימה גבוה מהמחיר של הוויתור הכואב. כידוע, ההיסטוריה מתמקדת באופן שבו מלחמות פורצות, אך האמנות האמיתית היא הדרך לסיומן.
מודל ההשמדה – כשמדינה נמחקת מהמפה
בהיסטוריה האנושית ניתן להבחין בשני מסלולים מרכזיים לסיום מלחמה. הראשון הוא מודל ההשמדה, שבו המלחמה מסתיימת בפירוק מוחלט של המסגרת המדינית של הצד המפסיד.
דוגמה חקוקה בדם למודל זה היא סופה של מלחמת היהודים ברומאים עם חורבן בית השני. אז, הישות המדינית הושמדה פיזית, העם הוגלה, וכל שנותר הוא הציווי "תנו לי יבנה וחכמיה" – ניסיון לשמר רוח בתוך הריסות של חורבן טוטאלי.
לעומת מודל ההשמדה, רוב המלחמות במאה השנים האחרונות הסתיימו מתוך הבנה של שני הצדדים שהמשך הקרבות לא יביא להם כל תועלת. לעיתים, התועלת המדוברת היא רווח אישי או שרידות פוליטית של השליט.
אולם, כאשר אומה זוכה למנהיגות ראויה, התועלת שעומדת לנגד עיניהם היא טובת החברה בלבד. המנהיגות הראויה מזהה מתי הניצחון הצבאי הופך לנטל ומתי הגיע הזמן להציל את העתיד על פני הכבוד הרגעי.
המנהיג: בין שרידות אישית לאחריות לאומית
מאחורי כל החלטה להניח את הנשק עומד אדם, והמניעים שלו הם המפתח להבנת סיום המלחמה. המחקר האסטרטגי מחלק את המנהיגים לשניים: אלו הפועלים מתוך תועלת אישית ואלו הפועלים מתוך טובת הכלל.
מנהיג מהסוג הראשון יסיים מלחמה רק כאשר הוא ירגיש שכיסאו רועד. עבורו, המלחמה היא כלי להישרדות; אם המשך הקרבות מאיים על שלטונו, על הונו או על חירותו האישית, הוא ימהר לחתום על הסכם, גם אם הוא כואב לאומה.
לעומת זאת, מנהיגות ראויה נמדדת ביכולת לנתק את האינטרס האישי מהצורך הלאומי. מנהיג כזה שואל את עצמו: "מה המחיר שהחברה שלי משלמת?". הוא בוחן את אובדן חיי האדם, את קריסת התשתיות ואת הנזק הכלכלי ארוך הטווח. כאשר התועלת האסטרטגית שבניצחון (אם הוא בכלל אפשרי) קטנה מהנזק המצטבר לאומה, המנהיג הראוי יבחר בנתיב של פשרה.
במקרה של דונלד טראמפ, אנו רואים שילוב מרתק בין שני המניעים. מצד אחד, הבטחתו "לסיים מלחמות" היא נכס פוליטי אישי המשפיע על סיכוייו לשמר את אהדת הקהל; מצד שני, הוא מבין שעימות כולל עם איראן יחריב את הכלכלה העולמית – דבר שיפגע קשות באמריקה ובתפיסת ה"אמריקה תחילה" שלו. המתח הזה הוא שמניע את המשא ומתן הנוכחי: חיפוש אחר נקודת שיווי משקל שבה כל הצדדים יוכלו להציג "ניצחון" מבלי להמשיך להילחם.
ארבעת הנתיבים לסיום שפיכות הדמים
בעוד שהספרות הצבאית גדושה בתורות לחימה על "איך לכבוש" ו"איך להכריע", אמנות היציאה מהמלחמה נותרה פעמים רבות בצל.
כדי להבין איך יסתיים המשבר במפרץ הפרסי, יש להכיר את ארבעת המנגנונים המניעים את סיום הקרבות בעידן המודרני.
הראשון שבהם הוא התפוגגות: זהו תהליך אורגני שבו שני הצדדים, מותשים מהקזת דם ממושכת ללא הישג קרקעי, מורידים את עצימות האש בהדרגה. אין כאן טקס חתימה או לחיצת יד; הלהבות פשוט דועכות מתחת לרף המלחמה הפעיל, והסכסוך הופך ל"קפוא".
הנתיב השני הוא הנסיגה החד-צדדית. לעיתים, צד אחד מחליט שהמחיר האסטרטגי של שהייה בשטח עולה על התועלת. נסיגה כזו יכולה להתבצע בתיאום מראש או כבריחה חפוזה תחת אש, והיא מסמנת את קץ הלחימה הפעילה גם ללא הסכם שלום רשמי.
הנתיב השלישי, הדרמטי מכולם, הוא הכניעה. זהו מודל של "אפס או מאה" - הצד המפסיד מניח את נשקו באופן מוחלט, לעיתים לאחר כיבוש בירתו או השמדת כוחו הצבאי, כפי שראינו בסיום מלחמת העולם השנייה.
הנתיב הרביעי, והרלוונטי ביותר למשבר ארה"ב-איראן, הוא כפייה והתערבות חיצונית. כאן, שחקן שלישי - מעצמה או קואליציה בינלאומית, מטיל את כובד משקלו על כפות המאזניים. הכפייה אינה חייבת להיות צבאית; היא יכולה להיות כלכלית או דיפלומטית. במודל זה, הצדדים הלוחמים "נאלצים" להסכים להפסקת אש לא בגלל שרצונם בכך, אלא בגלל שהלחץ החיצוני הופך את המשך המלחמה לבלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית או פוליטית.
כשהמעצמות מחזיקות את השעון
מלחמות ישראל הגדולות – מהעצמאות ועד יום כיפור, הן מקרה בוחן קלאסי למודל הכפייה החיצונית. ישראל תמיד פעלה מתוך הבנה שיש לה חלון זמן קצר עד שתיכפה עליה הפסקת אש על ידי המעצמות.
מעניין לציין כי מאז 1973 המודל הזה פחות חזר על עצמו, והמערכות עברו למודל של הסכמים שפרטיהם נדונים תחת אש או הפסקות אש זמניות לצורך משא ומתן.
המבחן של טראמפ
לפני שנה וחצי בדיוק, בנאום הניצחון שלו לכהונה השנייה, הצהיר דונלד טראמפ: "אני אסיים מלחמות, לא אפתח בהן". לצד סגנו ג'יי די ואנס, הוא הדגיש שבארבע שנות נשיאותו הראשונות לא היו מלחמות חדשות.
כעת, השאלה המהדהדת היא האם טראמפ נאמן למסר שלו והמלחמה עם איראן נכפתה עליו בגלל הנסיבות, או שמא המדיניות שלו מול "ציר הרשע" השתנתה. טראמפ מנסה ליישם את מודל "העסקה", תוך שימוש בכוח כלכלי כדי למנוע מעימות דמים להפוך למלחמה כוללת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כאמור, הנשיא האמריקני פרסם אולטימטום דרמטי לאיראן: אם טהרן תסכים למוסכם - מבצע 'זעם אפי' יסתיים והמצור יוסר. אך אם לא, ארצות הברית תשגר תקיפות בעוצמה חסרת תקדים. "ההפצצות יתחילו ברמה ובעוצמה גבוהות בהרבה ממה שהיה קודם", כתב טראמפ ברשת החברתית שלו.
מצר הורמוז – כשצוואר הבקבוק הופך לחנק עולמי
בשלב זה נראה כי הכרעה צבאית מלאה מול איראן אינה התרחיש הסביר ביותר. למרות הפגיעה בהנהגה האיראנית, לרפובליקה האסלאמית נותרו יכולות משמעותיות: טילים בליסטיים, רשת שלוחים ויכולת לפגוע בנתיבי האנרגיה במפרץ הפרסי.
מצר הורמוז מעניק לאיראן מנוף אסטרטגי; פגיעה בתנועת הנפט עלולה להפעיל לחץ על מדינות המפרץ, אירופה וארה"ב לסיים את העימות במהירות בשל השלכותיו על הכלכלה העולמית. כידוע, דרך המצר עוברים כ-20% מאספקת הנפט העולמית.
יצוין כי פיקוד מרכז ארצות הברית (CENTCOM) פרסם הודעה רשמית על אכיפת מצור כלפי מכלית נפט איראנית שניסתה להפליג לעבר נמל איראני במפרץ עומאן. הפעולה בוצעה אתמול כאשר כוחות אמריקניים השביתו את ההגה של המכלית באמצעות ירי מתותח.
בעידן המודרני, מלחמות לא נגמרות רק בגלל מה שקורה בשטח, אלא בגלל מה שיודעים בחדרי החדרים. מודיעין לווייני ולוחמת סייבר מונעים מהצדדים לשקר לגבי הישגיהם, ובכך מאלצים אותם להכיר במציאות הצבאית.
הלחץ הטכנולוגי והשקיפות הכפויה מקצרים את הדרך לשולחן הדיונים, כשהם חושפים בפני המנהיגים את חוסר התוחלת שבהמשך הלחימה אל מול עוצמת המעקב והפגיעה המדויקת.
היום שאחרי – השלום הקר והסיבוב הבא
איך נדע שהגענו לסוף? ד"ר אפרים כהנא, מומחה למודיעין וביטחון לאומי, מגדיר זאת כך: "כאשר טהרן, וושינגטון וירושלים יגיעו למסקנה כי המחיר של המשך ההסלמה גבוה מהתועלת האסטרטגית שלה".
סיום המלחמה כרוך לעיתים בהסכמה על הפסקת אש בלבד, ואם המשא ומתן נכשל, עומדת לפתחם של המנהיגים ההחלטה הקשה – האם לחדש את המלחמה. בסופו של יום, היכולת לעצור לפני התהום היא המבחן האמיתי של מנהיגות ראויה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במקביל, הממשלה אישרה הערב את הארכת ההכרזה על מצב מיוחד בעורף עד 19 במאי, בעקבות בקשת שר הביטחון ישראל כ"ץ ועל רקע ההתפתחויות הביטחוניות. המהלך נועד לאפשר למערכת הביטחון ולפיקוד העורף להמשיך ולהפעיל סמכויות מיוחדות במידת הצורך.
0 תגובות