כולנו רוצים להאמין שאנחנו מתקרבים לסיומו של עידן המלחמות שמקיפות את ישראל מכל עבר – אל עבר אופק של יציבות ושלום. אך המציאות הבינלאומית מלמדת אחרת: גם אם הקרבות בפועל מתמקדים בזירות ברורות, המאבק על הלגיטימציה של מדינת ישראל לא עוצר לרגע.
בעולם שבו כל הצהרה דיפלומטית נבחנת בזכוכית מגדלת, גם מדינות הנחשבות ניטרליות – ואף כאלה שמקיימות עם ישראל יחסים רשמיים – מוצאות עצמן נגררות אל תוך המערבולת.
למרות שישראל מצויה במתח מתמיד מול מדינות רבות באסיה, ואירופה, ישנן שתי יבשות בהן הזירה הדיפלומטית מורכבת ומרתקת בו זמנית.
בהקשר הזה ננסה לסקר את אפריקה ואוסטרליה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מבט ישראלי על היבשת האפריקאית מגלה תמונה ברורה: הידוק הקשרים עם המדינות השונות אינו רק עניין של דיפלומטיה או יחסים כלכליים – מדובר באסטרטגיה רב־ממדית.
ראשית, הממד האינטגרלי: היחסים עם אפריקה מספקים מענה לאתגרים אסטרטגיים, מחזקים את מעמדה של ישראל באזור ומרחיבים את נוכחותה הגיאופוליטית.
שנית, ההיבט הכלכלי: הידוק הקשרים מאפשר יצוא כללי לצד יצוא ביטחוני – עסקאות נשק ומערכות לוחמה מתקדמות שמביאות תועלת לשני הצדדים. בנוסף, המדינות האפריקאיות מקבלות גישה לטכנולוגיות ולמשאבים ישראליים, שמסייעים בפיתוח כלכלי פנימי.
בממד הצבאי, הקשרים מספקים לישראל שותפים אסטרטגיים במאבק בטרור ובפשיעה חוצת גבולות, תוך העמקת שיתופי פעולה ביטחוניים ומתן גיבוי במידת הצורך.
ולבסוף, הממד המדיני: הידוק הקשרים מסייע להשגת תמיכה במדיניות ישראל במוסדות בינלאומיים, בהם האו"ם, ומחזק את מעמדה בזירה הבינלאומית.
כך, הקשרים עם אפריקה אינם רק פרויקט דיפלומטי או עסקי, אלא נדבך חיוני במדיניות הביטחון, הכלכלה וההשפעה של ישראל – וכל זאת תוך מענה לאתגרים מקומיים ובינלאומיים כאחד.
התחמקות מציר הרשע
האינטרסים של מדינות אפריקה בהידוק היחסים עם ישראל נעוצים בעיקר בחשש מפני חדירת גורמי הג'יהאד העולמי לשטחן. ובמילים פשוטות: אין מי שלא חושש שהטרור ישתלט על מדינתו.
אך לצד החשש הביטחוני, ניכר כי הן רואות בצד הישראלי שותף חיוני גם בתחומים אזרחיים: כלכלה, טכנולוגיה, חקלאות, בריאות, תשתיות, מודיעין והגנה.
הערצה לישראל – במיוחד בכל הקשור לחדשנות כלכלית וטכנולוגית – אינה מסתכמת רק בהצהרות פורמליות. מדובר בתפיסה שמספקת למדינות אפריקה תמריץ חזק לפיתוח קשרים מעשיים, הסכמים ופרויקטים משותפים.
בנוסף, הסיוע הביטחוני הישראלי נתפס במדינות מסוימות לא רק כאמצעי למאבק באיומים חיצוניים אלא גם כאמצעי להבטחת שרידות המשטרים הפוליטיים המקומיים. הקשרים עם ישראל מעניקים להן גם תדמית חיובית ומרשימה מול קהלים בינלאומיים, ובפרט מול ארצות הברית.
דוגמה בולטת לכך היא דרום סודאן, שתמיכתה המדינית בישראל באו"ם נתפסת גם כאמצעי להתקרבות למעצמה האמריקאית. כך, מדינות רבות ביבשת רואות בקשרים עם ישראל לא רק גשר ביטחוני, אלא מפתח להשפעה דיפלומטית וכלכלית נרחבת.
דיפלומטיה כמנוע צמיחה
קשרים דיפלומטיים עם אפריקה הפכו בשנים האחרונות לנושא אסטרטגי עבור ישראל.
כיום המדינה מחזיקה בקשרים עם 41 מדינות ביבשת, ומפעילה שגרירות ב-11 מהן, בהן אתיופיה, אריתריאה, קניה, דרום אפריקה, אנגולה, רואנדה, סנגל, חוף השנהב, גאנה, ניגריה וקמרון.
הפוטנציאל להרחבת היחסים גובר בעקבות המגעים עם צ'אד, מרוקו וסודאן, בהמשך להסכמי אברהם, המאפשרים דינמיקה חדשה בזירה האפריקאית.
מהבחינה ההיסטורית, מאז הכרזת עצמאותה, ישראל ניהלה מתח קבוע בין דיפלומטיה לביטחון. בעוד שהביטחון נחשב לרכיב קיומי, הדיפלומטיה נתפסה פעמים רבות כגורם משני – חיוני במידה מועטה בלבד. עשרות השנים האחרונות משקפות שינוי: למעורבות המוגברת של הממסד הביטחוני יש השפעה ניכרת על הדומיננטיות של הביטחון ביחסים עם מדינות אפריקה.
הידוק הקשרים נעשה לרוב באמצעות יצוא ביטחוני ושיתופי פעולה צבאיים, המהווים "עוצמה קשה" שמשרתת הן את ישראל והן את המדינות האפריקאיות. דוגמאות בולטות לכך כוללות אתיופיה, שבה ישראל נחשבת לאחת מספקיות הנשק המרכזיות, תוך תמיכה במלחמתה מול אריתריאה, וקניה, המתמודדת עם אתגרי טרור במזרח אפריקה – שיתוף פעולה ביטחוני זה תרם להידוק הקשרים הכלליים עם ישראל.
המסקנה: הדיפלומטיה הישראלית באפריקה אינה נפרדת מהביטחון, אלא מושרשת בו. ההישגים וההזדמנויות החדשות תלויים לא רק ביכולות הדיפלומטיות, אלא גם ביכולת להציע ביטחון, משאבים ואסטרטגיה ברורה למדינות היבשת.
כך זה התפתח
יחסי ישראל-אריתריאה כוננו רשמית ב-2013, אך שורשיהם משתרעים לאירועים שקדמו לכך – כמו אשפוזו מציל החיים של הנשיא האריתריאי אפוורקי בישראל, שהפך למרכיב סולידי בבניית האמון הדיפלומטי.
יחסים אלה נטועים בהיסטוריה מורכבת: ישראל תמכה בעבר באתיופיה לדיכוי המרד האריתריאי נגד השלטון הקיסרי והמהפכני, והקשרים עם אריתריאה נבנים על רקע ההיסטוריה הזו, לצד החשיבות הביטחונית של המדינה.
מיקומה הגיאוגרפי הקרוב לסומליה והיותה אזור חיץ מול ארגונים אסלאמיים, ששיתפו פעולה עם חמאס ואיראן, מחזק את חשיבותה עבור ישראל.
האינטרסים של ישראל באריתריאה הם בעיקר ביטחוניים. אריתריאה נמצאת ממזרח לסודאן, על חוף הים האדום, קרובה למצרי באב אל-מנדב, נתיבי השיט לאילת, לתימן ולערב הסעודית – ומספקת מיקום אסטרטגי חיוני למעקב ולשליטה באזור.
במסגרת זו, ישראל הפעילה במדינה מעגנים לכלי שיט ותחנת מודיעין לצורכי האזנה ולסיוע במניעת הברחות נשק מאיראן לחמאס ולחזבאללה. בכך, אריתריאה אינה רק שותפה דיפלומטית, אלא נדבך קריטי באסטרטגיית הביטחון האזורית של ישראל.
לסיכום, אף על פי שהערוץ הביטחוני בולט במיוחד, תמהיל הקשרים – אזרחיים לצד ביטחוניים – מציע לישראל אפשרות להאיץ את תהליכי ההתקרבות עם מדינות אפריקה. שילוב זה לא רק מחזק את השותפויות האסטרטגיות, אלא גם מסייע לבסס את מעמדה של ישראל ביבשת, תוך תרומה ישירה לביצור הביטחון הלאומי והרחבת ההשפעה הגיאופוליטית שלה.
מדובר בתמונה מורכבת, שבה כל פרויקט – בין אם הוא בתחום הכלכלה, הטכנולוגיה, הבריאות או הביטחון – משלים את האחר ומאפשר לישראל לנצל את הזירה האפריקאית כמרחב חיוני לאינטרסים אסטרטגיים, כלכליים ומדיניים.
אוסטרליה: הקהילה היהודית, פוליטיקה ואתגרים חדשים
בניגוד לאפריקה, הקשרים עם אוסטרליה מתמקדים יותר במדיניות חוץ והקשר עם הקהילה היהודית המקומית. הקהילה היהודית באוסטרליה היא מהוותיקות והציוניות ביותר בתפוצות, ומייצגת 0.45 אחוזים מהאוכלוסייה, אך מהווה 2.2 אחוזים מחברי הפרלמנט. השפעתה הפוליטית ניכרת גם במסגרת הקונגרס היהודי העולמי ובוועד היהודי למדינות חבר העמים הבריטי.
ראש ממשלת אוסטרליה אנתוני אלבניזי הודיע כבר לפני יותר מחודש כי מדינתו תכיר במדינה פלסטינית במהלך העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר.
אלבניזי אמר כי המדינה העתידית תהיה הזדמנות לממש הגדרה עצמית לעם הפלסטיני, אך כי חמאס לא יוכל להיות חלק ממנה. בדבריו התייחס ראש ממשלת אוסטרליה גם למצב ברצועה. "המצב בעזה נהיה גרוע מעבר לפחדים הגרועים ביותר של העולם", אמר. "ישראל מוסיפה להפר את החוק הבין־לאומי".
אלבניזי, שהביע בעבר תמיכה בפתרון שתי המדינות, אמר בחודש שעבר כי "זו שאלה של מתי, לא אם" ממשלתו תכיר במדינה פלסטינית. הוא הוסיף כי "במשך זמן רב הייתה תמיכה דו-מפלגתית באוסטרליה בפתרון שתי המדינות".
יחסי ישראל-אוסטרליה ידעו עליות ומורדות. ראשי ממשלה כמו ג'ון הווארד או ג'וליה גילארד תמכו בישראל באופן מובהק, בעוד ראשי ממשלה אחרים, כגון בוב קאר, נטו יותר לעמדה פרו-פלסטינית. ראש הממשלה הנוכחי, אלבניזי, הצהיר כי הכרה במדינה פלסטינית "תהיה שאלה של מתי, לא אם", תלויה במחויבויות הרשות הפלסטינית.
מקרה בולט המדגים את המתח הפוליטי והאידיאולוגי באוסטרליה התרחש לאחר החלטת שר הפנים טוני ברק לשלול את הוויזה של חבר הכנסת שמחה רוטמן. צעד זה הביא את שר החוץ גדעון סער להגיב בצעד סימטרי, כששלל ויזות מנציגי קנברה ברשות הפלסטינית.
לפי גורם פוליטי, "חברי פרלמנט מושפעים ממה שקורה ברחוב במחוזות שלהם. לכן, למדיניות הלייבור יש גם שיקולים אידיאולוגיים וגם לחץ פוליטי פנימי". ברק מגיע ממחוז ווטסון, שבו אוכלוסייה לבנונית גדולה, מה שמסביר חלק מהלחצים שמפעילים אנשי המפלגה על החלטות הממשלה.
האווירה השתנתה גם עבור הקהילה היהודית המקומית. בעוד שבעבר יהודים רבים הגיעו כפליטים ושימשו כגשר לקהילה הישראלית, כיום על רקע עלייה במקרי אנטישמיות, אוסטרליה אינה נתפסת כגן עדן בטוח כפי שהייתה בעבר. הקהילה נאלצת להתמודד עם אתגרים פוליטיים וחברתיים, שחלקם נובעים מהמחלוקות הפנימיות במדינה ומעמדתה כלפי ישראל.
מסקנה: איזון בין ביטחון, דיפלומטיה והקהילה
לסיכום, בין אם מדובר באפריקה או באוסטרליה, ישראל מנהלת מערכת מורכבת של קשרים רב-ממדיים. בהיבט האפריקאי, הביטחון והטכנולוגיה ממלאים תפקיד מרכזי; בהיבט האוסטרלי, הקהילה היהודית והמדיניות הפוליטית מהווים מנועי השפעה.
שילוב של כל אלו מאפשר למדינה לחזק את מעמדה הגלובלי ולשמור על ביטחונה, תוך שמירה על קשרי ברית עם מדינות בעלות השפעה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
קרדיט: השראה מתוך מאמר של ד"ר ירון סלמן, המכון למחקרי ביטחון לאומי
0 תגובות