החורף הישראלי הוא תמיד ריקוד עדין של מתח וציפייה. אנחנו בוהים במכ"ם הגשם, מייחלים לשלג בירושלים, ואם הוא נתפס בכמה מילימטרים בודדים על המדרכה – כולנו נושמים לרווחה "הצלחנו". אבל חכו שתשמעו על הפעם ההיא שבה השלג נתפס "קצת" יותר מדי.
במרץ 1966, המישורים הצפוניים של ארצות הברית לא זכו לסופת שלגים רגילה, אלא למהלומה אקלימית שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי כאחת הקשות בהיסטוריה.
הסופה החלה ב-2 במרץ 1966 ונמשכה ארבעה ימים רצופים של שלג בלתי פוסק ורוחות במהירות של 112 קמ"ש. בזמן שהשלג נערם לגובה של כ-80 עד 100 ס"מ, הרוחות העזות יצרו תופעה קיצונית בהרבה: ערמות שלג שהגיעו לגובה בלתי נתפס של 9 עד 12 מטרים.
התמונה האייקונית ביותר מאותה סופה, שהפכה לסמל של החורף בדקוטה הצפונית, מציגה את ביל קוך, עובד מחלקת התחבורה, כשהוא עומד על ערמת שלג עצומה. הוא לא עומד בתחתית עמוד הטלגרף, אלא בצמוד לקצהו העליון, ממש ליד חוטי החשמל.
השלג היה כה עמוק וקפוא, עד שקוך יכול היה פשוט לצעוד עליו ולהגיע לראש העמוד כאילו היה זה גרם מדרגות טבעי. הצלם, ארני פילנד, סיפר כי הם בסך הכל יצאו לתעד את נזקי הסופה ולא דמיינו שהתמונה הזו תהפוך להיסטורית ותופיע בכל ספר או מגזין העוסק במזג אוויר קיצוני.
אך מאחורי התמונה המרשימה הסתתרה טרגדיה אנושית כבדה. לפחות 18 בני אדם קיפחו את חייהם בסופה, חלקם קפאו למוות במרחק של צעדים בודדים מביתם לאחר שאיבדו את דרכם בתנאי "עיוורון לבן".
רכבות נקברו תחת השלג עם כ-500 נוסעים לכודים בתוכן. לראשונה בתולדות עיירות רבות, בתי הספר נסגרו, העסקים הושבתו והעיתונים לא הודפסו. עשרות אלפי בעלי חיים מתו. חלק מהבקר פשוט נחנק בתוך האסמים שנאטמו בשלג, בעוד שאחרים נדחקו על ידי השלג שנערם עד שגובהו עבר את קו הגדרות, מה שאפשר להם פשוט לצעוד אל מחוץ למכלאות ולמצוא את מותם בקור.
התמונה של ביל קוך ליד קצה העמוד נותרה עד היום עדות דוממת לעוצמתו האדירה של הטבע. היא מזכירה שגם במקומות שרגילים לחורף קשוח, ישנם רגעים שבהם השלג הוא כבר לא רק תפאורה יפה, אלא כוח שמשנה סדרי עולם.
0 תגובות