בזמן שהעולם המערבי עסוק בבורסות הקורסות ובכותרות הראשיות על המלחמה באירופה, כאן, בחצר האחורית של מדינת ישראל, מתנהל משחק שחמט גורלי שיקבע את פני האזור לחמישים השנים הבאות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האזהרה החריפה ששיגרה מוסקבה השבוע לעבר הבית הלבן היא לא רק עוד הודעה דיפלומטית - היא שריקת פתיחה לעימות מעצמות חזיתי שבו ישראל נמצאת בקו האש הראשון.
האולטימטום של הקרמלין – פוטין משרטט קווים אדומים
השבוע, ביום שלישי, רעדו אמות הסיפים בוושינגטון. משרד החוץ במוסקבה פרסם הודעה חסרת תקדים בחריפותה: כל ניסיון אמריקני לפעולה צבאית נגד איראן הוא "בלתי קביל לחלוטין". הרוסים, שרואים בנשיא דונלד טראמפ שחקן בלתי צפוי, החליטו להבהיר מראש: הגב של חמינאי הוא רוסי.
התגובה הרוסית הגיעה לאחר שבירושלים ובוושינגטון זיהו הזדמנות. המחאות הפנימיות באיראן והאי-שקט ברחובות טהרן גרמו לטראמפ להצהיר בפומבי על תמיכה במפגינים ועל ביטול כל ערוצי המשא ומתן. טראמפ, בסגנונו הישיר, קרא לעם האיראני "להיאבק על מוסדות המדינה". במוסקבה פירשו זאת כהכנה למתקפה צבאית תחת כסות של "סיוע הומניטרי" או "הגנה על דמוקרטיה".
"מי שמתכנן לנצל אי-שקט שמעודד מבחוץ כתואנה לתוקפנות", הזהירו בקרמלין, "חייב להבין את ההשלכות ההרסניות על היציבות הבינלאומית כולה".
המסר ברור: רוסיה לא תאפשר לארה"ב לבצע באיראן את מה שעשתה בעבר בעיראק או בלוב.
התפיסה הסובייטית שחזרה לחיים – למה פוטין לא מוותר?
כדי להבין את העקשנות הרוסית, צריך לחזור אחורה בזמן. מאז ומתמיד, רוסיה ראתה במזרח התיכון את "חגורת הביטחון" שלה. התפיסה הסובייטית המסורתית קובעת שאין לאפשר למדינות עוינות, ובראשן ארה"ב, להקים בסיסים צבאיים במעגל המדינות הקרוב לאימפריה.
אבל יש כאן גם עניין של גיאוגרפיה. עבור האמריקנים, המזרח התיכון הוא זירה רחוקה מעבר לאוקיינוס. עבור הרוסים, זהו אזור הגובל בדרום המדינה. זליגה של אסלאם רדיקלי מאיראן או מסוריה לשטחה של רוסיה היא סיוט בלהות עבור פוטין. לכן, הוא מעדיף משטר איראני חזק ויציב, גם אם הוא קיצוני, על פני כאוס שעלול לייצא טרור אל תוך רוסיה.
בנוסף, הנוכחות בים התיכון היא קריטית. רוסיה מחזיקה בסוריה בנכסים אסטרטגיים כמו נמל טרטוס. זהו המוצא היחיד שלה למים חמים ולנתיבי סחר עיקריים. שליטה על האגן המזרחי של הים התיכון מאפשרת לפוטין לקרוא תיגר על כוחות נאט"ו ולהשפיע על אספקת האנרגיה לאירופה. מוסקבה מנהלת מאבק עיקש מול יוזמות להעברת גז מישראל ומצרים לאירופה, שעלולות להתחרות בנתיב הגז הרוסי שעובר דרך טורקיה.
"ברית המנודים" – הציר הפרו איראני מול המערב
הפעילות האמריקנית באזור, שהקימה קואליציות רחבות בשיתוף ישראל אך ללא שיתוף הרוסים, דחקה את פוטין לפינה. בתגובה, הוא יצר את ה"ציר" המפורסם: רוסיה, איראן, סוריה וחיזבאללה.
מדובר בברית של אינטרסים קרים. איראן סיפקה לרוסיה את ה"מגפיים על הקרקע" בסוריה, ורוסיה מספקת את המטרייה האווירית והדיפלומטית.
עבור פוטין, איראן היא שותפה הכרחית וערובה לשמירה על מעורבות רוסית במזרח התיכון. בלעדי איראן, רוסיה תתקשה להשפיע לאורך זמן.
לצד זאת נכנסת לתמונה לבנון. רוסיה מבינה שהיציבות בסוריה תלויה בנעשה בלבנון. היא מזהה שהמערב אינו מגלה נחישות בלבנון, ולכן היא מתחילה לבחוש גם שם, תוך שהיא בוחנת הקמת בסיסים ימיים נוספים, אולי אפילו בנמלי מצרים, כדי להרחיב את טבעת ההשפעה שלה.
המלכוד הישראלי - הריקוד העדין עם הדוב הרוסי
עבור מדינת ישראל, הנוכחות הצבאית הרוסית על הגבול הצפוני היא אירוע היסטורי משנה סדרי עולם. פתאום, המעצמה השנייה בגודלה בעולם נמצאת במרחק נגיעה. ישראל מצאה את עצמה במלכוד: מחד, איראן וחיזבאללה הם אויבים מרים; מאידך, הם בני הברית של רוסיה בסוריה.
כאן נולד "מנגנון התיאום" המפורסם. ישראל בחרה במדיניות של אי-התערבות במלחמת האזרחים בסוריה, ובתמורה, רוסיה מאפשרת לחיל האוויר הישראלי לפעול בשמי סוריה כדי לסכל את ההתבססות האיראנית. פוטין, בציניות המאפיינת אותו, מבין שישראל היא מעצמה אזורית שיכולה לשבש לו את התוכניות, ולכן הוא מעדיף לאפשר לה "להוציא קיטור" נגד האיראנים, כל עוד זה לא מסכן את האינטרסים במזרח התיכון.
משולש הרשע החדש – טהרן, פיונגיאנג ומוסקבה
בזמן שעיני המודיעין הישראלי ממוקדות בנעשה בסוריה ובלבנון, בוושינגטון מודאגים מציר מסוכן בהרבה שמתגבש הרחק במזרח הרחוק. השותפות בין איראן לצפון קוריאה היא לא דבר חדש, אך בחסות המלחמה באוקראינה והבידוד הרוסי, היא הפכה לברית אסטרטגית שמאיימת על שלום העולם.
קוריאה הצפונית, תחת הנהגתו של קים ג'ונג און, הפכה לספקית הטכנולוגיה הצבאית המרכזית של איראן. מדובר בעסקה סימביוטית: פיונגיאנג מספקת את הידע בתחומי הטילים הבליסטיים ואולי אף בתחום הגרעיני, בעוד טהרן מספקת את ה"מעבדה" המבצעית בשטח ואת המימון הנפט. השילוב הזה יוצר מצב שבו טכנולוגיה צפון-קוריאנית מסוכנת מגיעה לידי חיזבאללה והחות'ים בתימן.
אבל המפנה הדרמטי חל כאשר רוסיה הצטרפה למשוואה. כיום, איראן וצפון קוריאה הן שתי המדינות היחידות שמעזות לספק לרוסיה נשק קטלני בכמויות מסחריות לשימוש בחזית האוקראינית. פוטין, בתמורה, מעניק לשתי המדינות הללו הגנה דיפלומטית וטכנולוגיית חלל ולוויינים מתקדמת. בכך, נוצר "משולש רשע" שבו כל צלע מחזקת את השנייה מול הסנקציות המערביות. האזהרה הרוסית לארה"ב השבוע היא למעשה הגנה על הציר הזה כולו; פוטין מבין שאם איראן תיפול, הצלע השנייה של המשולש תקרוס, והוא יישאר לבד במערכה מול המערב.
ברית "המנודות" – הזרועות הארוכות של טהרן בעולם
איראן לא מסתפקת רק ברוסיה ובצפון קוריאה. בשנים האחרונות בנתה טהרן רשת של בריתות עם מדינות נוספות שחשות נפגעות מהסדר העולמי האמריקני. הבולטת שבהן היא סין. הסכם הענק ל-25 שנה שנחתם בין סין לאיראן מעניק למשטר האייתוללות חבל הצלה כלכלי אדיר. בעוד ארה"ב מנסה לחנוק את הכלכלה האיראנית, סין ממשיכה לרכוש נפט איראני בהנחה, ובכך מממנת למעשה את פרויקט הגרעין ואת שלוחות הטרור במזרח התיכון.
בנוסף, איראן מצליחה להושיט זרועות גם לדרום אמריקה, שם היא מקיימת קשרים הדוקים עם משטרים כמו ונצואלה. מדובר בשיטה איראנית מתוחכמת: יצירת רשת עוקפת סנקציות שבה סחורות, נשק וכספים עוברים מתחת לרדאר הבינלאומי.
עבור רוסיה, הבריתות הללו של איראן הן נכס. פוטין רואה באיראן את ה"ראש" של קואליציה אנטי-מערבית רחבה. כשהוא מזהיר את טראמפ שלא לתקוף באיראן, הוא למעשה מגן על הכלכלה האלטרנטיבית שהוא מנסה לבנות יחד עם סין וברזיל (גוש ה-BRICS). מוסקבה מבינה שתקיפה אמריקנית באיראן תערער את מחירי הנפט העולמיים ותגרום לסין – השותפה הכלכלית הכי חשובה של רוסיה כיום – לסגת מחלק מהסכמיה באזור.
המשמעות עבור ישראל היא מצמררת: המאבק מול איראן הוא כבר לא "רק" מול מדינת טרור אחת, אלא מול גוש מדינות עוצמתי שמחזיק בנשק גרעיני (צפון קוריאה), בכוח כלכלי אדיר (סין) ובצבא חזק (רוסיה). ישראל מוצאת את עצמה בחזית של מלחמה קרה חדשה, שבה כל פצצה שנופלת בסוריה מהדהדת במסדרונות השלטון במוסקבה ובפיונגיאנג.
למעשה לפי רוב הפרשנים, רוסיה לא תוותר על איראן בקלות, כי איראן היא השכפ"ץ שלה מול המערב. ולדימיר פוטין כבר הוכיח באוקראינה שהוא מוכן ללכת רחוק – רחוק מאוד – כדי להגן על מה שהוא תופס כאינטרס אסטרטגי.
מנגד, דונלד טראמפ אינו נשיא שנוטה לסגת מאיומים, והוא רואה באיראן את מקור הרשע העולמי. ישראל נמצאת בתווך, מנסה לשמר את הברית עם ארה"ב מבלי להרגיז את הדוב הרוסי שיושב לה על הגדר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשורה התחתונה: העולם עומד בפני מבחן כוח בין שתי מעצמות על, כשאיראן היא זירת ההתגוששות. עבורנו, התמונה ברורה: "לב מלכים ושרים ביד ה'".
המעצמות יכולות לאיים, אבל ההשגחה העליונה היא זו שמנהלת את הלוח. בעזרת השם עם ישראל ייצא מחוזק גם מהמבחן הגדול של המנהיגות בירושלים, במוסקבה ובוושינגטון.
ובע"ה נזכה לחזון אחרית הימים וגאולת ירושלים בב"א.
0 תגובות