הם לא יודעים שהם עובדים עבור המדענים, אין להם כמובן מושג מהו הוריקן, ובכל זאת - כרישים ששוחים מול החוף המזרחי של ארצות הברית עשויים להפוך לכלי חדש במאבק לחיזוי סופות קטלניות.
חוקרים מאוניברסיטת דלאוור החלו לבחון שימוש בכרישים כמעין "תחנות מזג אוויר" ניידות מתחת למים. אל סנפיר הגב של הכריש מוצמד חיישן אלקטרוני קטן, והוא ממשיך בשגרת חייו - שוחה, צולל ועולה בחזרה לפני המים.
בזמן הזה החיישן עובד.
מה הכריש מספר למדענים?
המכשיר מודד שלושה נתונים מרכזיים: טמפרטורת המים, עומק והמוליכות החשמלית שלהם - נתון שמאפשר להעריך את המליחות.
בכל פעם שהכריש מגיע לפני המים, החיישן יכול לתקשר עם רשת לוויינים ולהעביר את המידע שאסף. כך מקבלים החוקרים מדידות מאזורים ובעומקים שלא תמיד קל להגיע אליהם באמצעות ספינות, מצופים או אמצעי מדידה אחרים.
השימוש בבעלי חיים לצורך איסוף נתונים מהאוקיינוס אינו המצאה חדשה. חוקרים עשו זאת במשך שנים, בין היתר באמצעות פילי ים באזורים קוטביים. הכרישים מעניינים במיוחד משום שהם נפוצים, נעים על פני שטחים גדולים ויכולים לספק מידע מאזורים שונים באוקיינוס.
אבל מה הקשר להוריקנים?
כאן מגיע החלק המעניין באמת.
הוריקן אינו מקבל את עוצמתו רק ממה שמתרחש באטמוספרה. מים חמים באוקיינוס הם למעשה חלק ממאגר האנרגיה שלו.
החוקרים מתעניינים במיוחד בשכבת המים העליונה המעורבבת. ככל שהחום האגור בה רב יותר, כך עשויים להתקיים תנאים שמאפשרים לסופה להתחזק. לכן לא מספיק לדעת מהי טמפרטורת פני הים - חשוב להבין כמה חום מסתתר גם מתחת לפני המים.
ופה הכריש נכנס לתמונה.
במקום לשלוח מכשיר ייעודי לכל נקודה באוקיינוס, החוקרים מאפשרים לבעל חיים שממילא נע שם לאסוף עבורם שורה ארוכה של מדידות.
לא כל כריש מתאים לתפקיד
החוקרים בחנו נתונים של 11 מיני כרישים כדי להבין אילו מהם יכולים להתאים במיוחד למשימה.
בין המועמדים נמצאים כרישי מאקו קצרי-סנפיר, כרישים כחולים, פטישנים חלקים ואפילו כרישים לבנים צעירים.
יש גם דרישה חשובה: הכריש צריך לעלות לפני המים בתדירות מספקת. חיישן שצובר כמויות עצומות של מידע אבל נשאר עמוק מתחת למים אינו מועיל במיוחד אם אינו מצליח לשדר את הנתונים ללוויין.
פחות מחמש דקות - והכריש חוזר לים
החוקרים יוצאים בספינה למרחק של כ-50 עד 65 קילומטרים מהחוף. לאחר לכידת כריש מתאים, הצוות פועל במהירות.
לדברי מוביל המחקר, פרופ' אהרון קרלייל, העבודה מתבצעת כמעט כמו צוות טיפול מהיר במרוץ מכוניות. בדרך כלל בתוך פחות מחמש דקות החיישן מחובר לסנפיר הגב והכריש משוחרר בחזרה למים.
החיבור עצמו תוכנן להיות זמני - החומרים שמחזיקים את התג נשחקים עם הזמן, עד שהוא מתנתק. החוקרים גם בודקים את מצבו של הכריש לפני השחרור, בין היתר משום שבעל חיים שנפגע או נמצא במצוקה עלול לשנות את התנהגותו ולספק נתונים שאינם מייצגים את תנועתו הטבעית.
האם כריש באמת יוכל להציל חיים?
עדיין מדובר בפרויקט מחקרי, ולא במערכת שמחליפה את אמצעי חיזוי ההוריקנים הקיימים.
אבל אם השיטה תוכיח את עצמה, הנתונים שמביאים הכרישים יוכלו להשתלב במודלים אוקיינוגרפיים ואטמוספריים ולתת לחזאים תמונה מדויקת יותר של כמות החום שנמצאת במים לפני שסופה מתקרבת לחוף.
המטרה היא לשפר במיוחד את התחזיות לגבי עוצמת ההוריקן - מידע שיכול להיות קריטי לתושבים לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית כשהם צריכים להחליט אם להתפנות ולהיערך לסופה.
ויש כאן גם אירוניה שקשה לפספס: במשך עשרות שנים הציבור למד לפחד מהכריש שמתקרב לחוף. עכשיו אותם כרישים עשויים דווקא לספק מידע שיעזור להזהיר את האנשים שעל החוף מפני סכנה גדולה בהרבה.
0 תגובות