הרעבה, חינוך מחדש ושיטת הנקודות | כך סין מתעללת באסירים בבתי הכלא

מעט מאוד ידוע על מערכת הכליאה הסינית. למעשה, רק מי שהיה שם ושרד כדי לספר, יודע ומכיר את הגיהינום הסיני ויכול לתאר אותו לפרטי פרטים.

בתחנת המשטרה הראשונה לא רק היכו אותו, אלא גם אילצו אותו לחתום על וידוי. כשהבין ששיעור ההרשעה בסין כמעט מוחלט, בחר להיכנע למערכת. במקום לנסות להוכיח את חפותו – הוא קיווה לקצר את העונש. התוצאה: ארבע שנות מאסר על שוד, באירוע שלדבריו היה בסך הכול ויכוח על מחיר תיקון מסך.

אפשר להבין את מר רדאלי. שיעור ההרשעות במערכת המשפט הפלילית של סין גבוה במיוחד, ומעורר דאגה בקרב מומחים לזכויות אדם ומשפט בינלאומי.

בשנת 2022, שיעור ההרשעות הגיע ל-99.975%, עם 354 זיכויים בלבד מתוך כ-1.43 מיליון פסקי דין פליליים שניתנו בערכאה הראשונה.

נתון זה מצביע על כך שכמעט כל הנאשמים המובאים לדין בסין מורשעים, מה שמעלה שאלות לגבי ההגינות והעצמאות של מערכת המשפט במדינה. כל אדם עם מעט היגיון בריא יעשה את אותו החישוב שעשה האוסטרלי, ויעדיף להודות בעבירה שלא ביצע - מאשר לספוג עוד כמה שנים טובות בכלא.

לפי תיאורו של רדאלי, הסבל האמיתי החל דווקא לאחר ההרשעה, במה שכונה "שלב המעבר": חודשים ארוכים בתנאים לא אנושיים – איסור על מקלחות, שירותים מזוהמים שמטפטפים מתאים מעל(...), ואיסור מוחלט על חריגה מהשורה – אפילו כשזה נוגע למיקום הגרביים על המיטה(!).

חושך ואור – עונש בכל מצב

לאחר שלב המעבר, הועבר רדאלי לכלא מס' 2 בבייג'ינג – מתקן המיועד לאסירים זרים. התא שלו כלל כתריסר אסירים – רובם מאפריקה ופקיסטן, לצד אמריקאים, בריטים, לטינים ואף צפון קוריאנים. האור בתא לא כבה לעולם. גם כשניסה לעצום עין – המנורה סינוורה אותו.

החיים התנהלו בתוך התא. שם אכלו, ישנו, סבלו יחד. היו גם "טובות הנאה": אם תתנהג יפה, תוכל לשוחח עם המשפחה או לקנות מנות אקסטרה של סויה נמסה או חטיפים. אבל מי שסירב לעבוד במפעל הכלא – כמו רדאלי – איבד כל גישה לכך.

עבודה, אגב, לא תמיד שירתה את האסירים. ב"חווה" שגידלו בה ירקות, מספר רדאלי, הם לא הורשו לטעום ולו מלפפון אחד. "הכול נקבר באדמה בסוף העונה. הכל הצגה לשר המשפטים שבא לבקר. ואוי לך אם תיתפס עם פלפל קטן – זה שמונה חודשים בצינוק", הוא מתאר בכאב.

אימת האסירים: הצינוק

רדאלי בילה 194 ימים בצינוק – תא כלא פצפון, קצת יותר רחב מארון בגדים. שם, סוף סוף, האור כובה – אבל זו לא הייתה נחמה. "בהתחלה שמחתי, ואז הבנתי: עכשיו זו החשכה שמשגעת אותך". הוא התחיל לדבר אל עצמו. "הסוהרים היו באים ואומרים: 'הכול בסדר?'. ואני עונה להם בראש: 'זה לא עניינכם'".

בכלא, מתאר האסיר לשעבר, אומרים לך שאם תצבור 4,200 נקודות על התנהגות טובה, תקבל קיצור עונש. אבל הדרך לשם היא מלכודת: מקסימום 100 נקודות בחודש, רק אם תלמד חומרי תעמולה קומוניסטיים, תעבוד ותלשין על אחרים. בדיוק כשאסיר מתקרב ליעד – הוא מוענש על "עבירה" קטנונית: גרביים שתלויות לא נכון, עמידה קרובה מדי לחלון או הליכה מחוץ לקו הצבוע במסדרון. ואז הנפש נשברת לרסיסים - בדיוק מה שהמערכת המשומנת צריכה כדי לקבל אסיר ממושמע ואפאטי.

גם אם שיטת הנקודות הייתה אמיתית, חשבון פשוט מעלה שאסיר סיני צריך להמתין 42 חודשים לפחות כדי שהנקודות יתחילו "לעבוד".

כדי לקבל "נקודות", היה האסיר צריך ללמוד את "התורה הקומוניסטית". "ישבת במשך שעות והעתקת משפטים כמו 'אני אוהב את המפלגה הקומוניסטית של סין'. אם העתקת לאט מדי – זו עבירה. אם שגית – זו עבירה. אתה מרגיש שאתה מאבד את עצמך", אומר האסיר ל-BBC.

פיטר האמפרי, אסיר בריטי לשעבר, סיפר ל-BBC על מערכת נקודות דומה בשנחאי. "הכול מצולם, כל שגיאה נרשמת – ואם מישהו בתא שלך עובר עבירה, כולכם נענשים". לא פלא שרבים, כמו רדאלי, פשוט ויתרו מראש.

"המטרה של הנקודות האלה היא ליצור תחושת תקווה לא אמיתית. אתה מאמין שאם תעשה את הדבר הנכון, תקבל קיצור בעונש. אבל בכל רגע, הם יכולים לקחת את הנקודות ממך – או פשוט לא להעניק לך אותן, בלי שום הסבר", אומר האסיר 2.

פיטר האמפרי זוכר איך בכל בוקר נאלץ לשבת בכפיפה אחת עם שאר האסירים, באולם קטן ולח. שם הקריאו להם תקנות, כאילו היו תלמידים כיתתיים בבית ספר למשמעת. אבל לא הייתה זו הקריאה בלבד – כל אסיר היה חייב לשנן, לחתום, ולהתחייב לציית. כל חריגה, אפילו הקלה ביותר, נרשמה מיד כ"עבירה", והובילה לקנס בנקודות – אותן נקודות גאולה חמקמקות שאיש לא באמת הבין כיצד נצברות או מתי נעלמות.

הוא מספר על אסיר אחר, בן 75, שכמעט לא ראה, כי האיש הוחזק בבידוד ממושך. לא בגלל שתקף מישהו. לא בגלל שניסה לברוח. אלא משום שסבל מדמנציה ולא הצליח לבצע את משימות השינון. "הוא פשוט שכח את התשובות", אמר האמפרי, "וזה היה מספיק כדי להעניש אותו שוב ושוב".

לא רק השינון היה חלק מהשיטה. גם "וידויי חינוך עצמי" נדרשו, במסמכים בכתב יד, שאותם היו צריכים האסירים לנסח מדי שבוע. כל אחד מהם נאלץ להפליל את עצמו מחדש, להודות שוב ושוב בחטאים – ולבקר את עצמו בלשון נוקבת. "זה כמו לרסק אותך פסיכולוגית", הסביר, "אתה כותב לעצמך כתב אישום, שבוע אחר שבוע, עד שאתה לא יודע מי אתה".

ואולי החלק המוזר ביותר? המערכת לא פעלה לפי לוגיקה. האמפרי נזכר באסיר שהצטיין בכל החוקים – שמר על ניקיון, למד, לא הפריע – ובכל זאת, יום אחד, קיבל דו"ח שלילי. כששאל למה, התשובה שקיבל הייתה: "צריך איזון בתא. אם כולם חיוביים, זה נראה חשוד".

אוכל כעונש, אוכל כפרס

רדאלי מתאר שהאוכל היה מקור לענישה יומיומית. בשגרה: מרק כרוב במים עכורים ולחמניית מנטואו דלה. וזה היה אמור להספיק ליום שלם. אם התמזל מזלם של האסירים, הם קיבלו צ'ופר בצורת פרוסת גזר, או קצה של בשר. גופם של האסירים נעשו שבריריים, אך בטנם נותרה נפוחה – תוצאה של תזונה לקויה וחוסר פעילות גופנית.

לעיתים נדירות, כשבאו אורחים רשמיים, האסירים קיבלו פתאום מנת עוף – פוטנציאל להצטלם "בריאים". מי שעבד במטבח, גנב שיירים לעצמו, אבל אבוי אם ייתפס. רדאלי תיאר קרב של ממש בין קבוצות אסירים על השליטה באוכל – קרב שבסופו הוא עצמו מצא את עצמו במרכזו, וחטף עונש צינוק ממושך.

לבד מהתנאים המזעזעים שתוארו בכתבה, האסיר לשעבר תיאר את תא הכלא כעולם ללא פרטיות - בכלל. גם לא בשירותים - ובטח לא בשגרה.

הכול מצולם, מדוקדק, ולא פחות - מזויף. רדאלי תיאר שפעם אחת הביאו למתחם "חדר מחשבים" – צילמו שלושה אסירים משתמשים במחשבים (שלא היו מחוברים לחשמל...) והבטיחו לכל אסיר כתובת מייל אישית. "ברגע שצילמו – המחשבים נארזו חזרה ולא ראינו אותם שוב", הוא מתאר.

השחרור

בתוך המסכות של הקורונה, אז היה עדיין מר רדאלי בין כותלי הכלא, הסתיר האסיר האוסטרלי את זיכרונותיו. בראיון מתאר רדאלי את דרך הפעולה: הוא קילף שכבות מהמסכה, כתב מיקרו-אותיות בעט שהשיג, והחביא הכל – בעזרת חבריו הצפון-קוריאנים. כששוחרר, החביא את היומן בתוך תפר קרוע במעילו – אותו מעיל מהמעצר הראשון. רגע לפני העלייה למטוס, הסוהרים חשדו, חיטטו, שאלו, רמזו – אך לא מצאו דבר, למזלו.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

במטוס, רק כשגלגלי המטוס התרוממו מהקרקע, העז רדאלי להירגע. הוא נגע בתפר – היומן עדיין שם.

מקיפולי הבד של מסכת הקורונה, הגיעו התיאורים המזוויעים אל כתבת ה-BBC, עבור אלו שעוד נותרו מאחור, ולא בטוח שאי פעם ייצאו משם בחיים.