יחסי ישראל–צרפת מאז ועד להיום מתפתלים כמו מסע בברכת הרים – רצוף עליות, מורדות ופניות חדות. גם בעת האחרונה, נשיא צרפת עמנואל מקרון הביע עמדות אמביוולנטיות (אם כי עוינות בדרך כלל) ביחס למלחמת חרבות ברזל. ב-24 באוקטובר 2023, הוא הגיע לביקור הזדהות בישראל, נפגש עם הנשיא יצחק הרצוג וראש הממשלה בנימין נתניהו, גינה את מתקפת הטרור של החמאס בה נהרגו גם 30 אזרחים צרפתיים, קרא לשחרור החטופים, ואף הציע להקים קואליציה בינלאומית כנגד הטרור.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עם זאת, ב-10 בנובמבר 2023, אמר מקרון בריאיון כי "אין הצדקה להפצצות", וכי הפסקת אש בעזה "תועיל לישראל". הדברים הגיעו לשיא מסוים ב-31 במאי 2024, כאשר צרפת אסרה על ישראל, או על נציגים ישראלים, להשתתף בתערוכת הנשק יורוסאטורי, שהיא התערוכה הבינלאומית הגדולה בעולם של תעשיית הנשק למערכות יבשה ואוויר-יבשה ומתקיימת ליד פריז.
האיסור, שהשפיע על 74 חברות ביטחוניות ישראליות שאמורות היו להשתתף, הוכרז בעקבות פעולת צה"ל ברפיח. חברות ישראליות גדולות ניסו להציג דרך חברות בנות אירופיות ואסייתיות, אך עתירה לבתי המשפט בפריז הובילה ב-14 ביוני להחלטה למנוע כניסה גם מ"מתווכים של חברות מישראל".
אולם, אנשי עסקים יהודים-צרפתים, עתרו נגד החלטת הממשלה למנוע את ההשתתפות הישראלית ופתיחת ביתן רשמי. ואכן בית המשפט בצרפת ביטל את האיסור על השתתפות ישראלים בתערוכה, בנימוק שהיא מהווה "אפליה אסורה", וישראלים החלו להגיע לתערוכה.
על רקע המתיחות וההגבלות העכשוויות, נדמה שצרפת "שמה לנו פרחים בקנה". אך מסע אל עבר, חושף תמונה שונה לחלוטין – תקופה שבה צרפת סייעה לישראל מבחינה צבאית בצורה משמעותית, ואף אפשרה לה, כפי שיתברר, לרכוש יכולת "שוברת שוויון".
Oh là là
נקודת המפנה הדרמטית ביחסי שתי המדינות התרחשה סביב "מבצע סיני" בשנת 1956. בעוד שבריטניה וצרפת נכשלו בהשגת מטרתן העיקרית - השתלטות מחדש על תעלת סואץ - לאחר שהאו"ם החליט להעניק את הבעלות על התעלה למצרים. נפער קרע משמעותי בתוך נאט"ו בין ארה"ב לשתי בנות בריתה האירופאיות. הן ירדו ממעמדן כמעצמות עולמיות. ראשי הממשלה בשתי המדינות נאלצו להתפטר, חלקית בעקבות המשבר בסיני, כולל גי מולה הצרפתי במאי 1957.
דווקא ישראל רשמה הישגים צבאיים משמעותיים במה שנקרא לימים 'מבצע קדש' - ולאחר המלחמה, גברה ההתלהבות ההדדית: הציבור הצרפתי העריץ את הצלחתה של ישראל הקטנה לעומת כישלון מעצמות אירופה. הידידות חרגה מגבולות הציבור והתבטאה בדרג הממשלתי, עם שיתוף פעולה המבוסס על מחויבות הדדית ורצון טוב, מעבר לשיקולי תועלת קרה.
על רקע אווירה מיוחדת זו, בימים שצרפת וישראל רקחו את מבצע סיני - התרחשה ב-24 באוקטובר 1956 פגישה חשאית באחוזת סוור שליד פריז. ראשי ישראל, דוד בן-גוריון ושמעון פרס, נפגשו עם שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו ושר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי לסיכום פרטי מבצע סיני. שמעון פרס "בזיכרונותיו" כותב שהוא זיהה את הרגע כ"עת רצון" והעלה, בעידודו של בן-גוריון, בקשה שהותירה את השרים הצרפתים מופתעים: ישראל מעוניינת להיכנס לעידן הגרעין ומבקשת מצרפת סיוע בהקמת כור גרעיני. זו הייתה בקשה "חסרת תקדים, כזו שאף מדינה לא הסכימה לה בעבר עבור מדינה אחרת".
מאחורי הבקשה הישראלית עמדה תחושת "דחיפות קיומית" עמוקה. דוד בן-גוריון היה משוכנע שהיכולת הגרעינית היא "הערובה האמיתית להישרדות המדינה – ביטוח חיים לעת של סכנה". הוא האמין שהעולם טרם סיים להפתיע את העם היהודי לרעה, ושבלי "מרכיב הרתעה חד-משמעי", מדינת ישראל תתקשה לשרוד לנוכח איבת מדינות ערב.
שמעון פרס, שימש כמנכ"ל משרד הביטחון (כן, בגיל 33) והיה דמות מפתח בפרויקט עם דוד בן גוריון. שניהם הבינו כי ישראל זקוקה לסיוע מבחוץ שכן חסרו לה חומרי הגלם, המומחיות ההנדסית והמדעית הנדרשת לבניית כור. פניות קודמות, כולל לארצות הברית, לא צלחו בקנה המידה הרצוי לתוכנית צבאית שאפתנית. צרפת, כמעצמה המובילה באירופה בתחום הגרעין, הייתה האפשרות המתאימה ביותר.
באחד מחדרי הספח של אותה ווילה התרחש במקביל ערוץ מסוג אחר - כך תזמון הבקשה לא היה מקרי, באותה שעה ממש ישב משה דיין בחדר הסמוך עם עמיתיו הצרפתים והבריטים, שקועים בניסוח "פרוטוקול סבר" שעל פיו יתנהל מבצע סיני, כולל הדרישה שאנחנו נתקוף ראשונים. השרים צרפתיים, הבנו שכוכבי האינטרסים מתחברים.
השרים הצרפתים התייעצו וחזרו עם תשובה מפתיעה: "אנו מוכנים לנסח את ההסכם מיד". לצרפת כמובן היו מניעים משלה, כמו תקווה לחיזוק קשרים עם מדענים יהודים אמריקאים בצלמם של אופנהיימר וטלר, אך גם שותפים נלהבים מבית, כולל מדענים יהודים צרפתים ואנשי 'הרזיסטאנס' (תנועות ההתנגדות הצרפתית שפעלו בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה) שראו בשגשוג מדינת היהודים "שליחות מוסרית".
תחתום כאן בבקשה
למשבר סואץ היו השלכות חשובות על תוכנית הגרעין של צרפת עצמה. הוא המחיש את פגיעותה של צרפת ללחצים אמריקאיים וסובייטיים. רק באמצעות פיתוח נשק גרעיני עצמאי תוכל צרפת להימנע בעתיד מהשפלה שחוותה בסואץ. ההיסוס הראשוני של גי מולה (ראש ממשלת צרפת ושר החוץ שלה בתקופת מבצע קדש) בנוגע לנשק גרעיני הפך בן לילה לעניין נחוש וחיובי בהתחמשות גרעינית לאומית.
בסוף נובמבר 1956 – רק עשרה חודשים לאחר שמולה הביע תמיכה בפרויקט יוראטום (EURATOM) והתנגדות לנשק גרעיני צרפתי – ממשלתו הסכימה להקים תוכנית אטומית בין-משרדית למטרות ביטחון לאומי. הנציבות לאנרגיה אטומית (CEA) קיבלה אור ירוק.
פרס כתב בזיכרונותיו:
התעשייה הצרפתית בנתה צוותי מהנדסים ומדענים בעלי מומחיות ממוקדת. האוניברסיטאות של צרפת היו מן המשובחות בעולם ללימודי פיזיקה גרעינית. לרשות הצרפתים עמדו הידע הרב והניסיון המצטבר - כל מה שנצטרך כדי לבנות כור גרעיני משלנו.
צרפת התחייבה לספק לישראל כור גרעיני בהספק של לפחות 24 מגה-ואט. יש הסבורים כי ההספק בפועל היה פי שניים או שלושה כור בעוצמה כזו מסוגל לייצר עד 15 ק"ג פלוטוניום בשנה – כמות המספיקה לייצור פצצה אחת או שתיים. מדובר היה ב"צעד הראשון – סודי, אך מכריע" – להגשמת חזונו של בן-גוריון. הצרפתים גם כוננו מאוחר יותר קו אשראי בסך עשרה מיליון דולר לטובת ישראל, שסייע במימון הפרויקט.
למרות ההבטחה הצרפתית, פרס ובן-גוריון נתקלו בבית בהתנגדות עזה: שר האוצר סירב לתת כסף, ראשי מערכת הביטחון חששו מתגובות בינלאומיות, והקהילה המדעית, כולל מכון ויצמן, התנגדה נחרצות וראתה בפרויקט "חלום חסר אחריות". בן-גוריון, שנתן אמון יוצא דופן בפרס, לא ויתר. פרס העלה תוכנית חלופית לגייס משאבים פרטיים מחו"ל (שהניבו במהירות חצי מעלות הכור) ולבנות צוות מהנדסים ישראלים באמצעות "גיוס לא שגרתי". הם גייסו מומחים ושלחו צעירים מוכשרים להתמחות בצרפת.
דרמה נוספת התרחשה סביב חתימת ההסכם הרשמי. לאחר שממשלת צרפת החלה להתפורר, היה צורך דחוף להשיג את חתימות שר החוץ פינו וראש הממשלה החדש, מוריס בורז'ס-מונורי, ידידו קרוב של פרס.
פרס הגיע לפריז בזמן שהיה ברור שהממשלה תיפול למחרת. הוא הצליח לשכנע את פינו לחתום ברגע האחרון, אך לא הספיק להשיג את חתימתו של בורז'ס-מונורי לפני שהממשלה נפלה. במחווה נדירה של ידידות, ניסח בורז'ס-מונורי, שכבר לא היה ראש ממשלה, מכתב רשמי ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית בו אישר שהממשלה אישרה את ההסכם ועל היו"ר לשתף פעולה באופן מלא, וחתם אותו בתאריך של יום האתמול, כשהיה עדיין ראש ממשלה.
לימים, ברגע של גילוי לב, התוודה שמעון פרס:
תוכנית הגרעין הישראלית לא הייתה יוצאת מן הכוח אל הפועל לקראת סוף שנות החמישים לולא חתימתו בדיעבד של מונורי על ההסכמים, מספר שעות לאחר שכבר לא היה בתפקיד בעקבות התפרקות ממשלתו, משום שהממשלה שהחליפה את ממשלתו של מונורי, התנגדה להסכם.
הסיוע הצרפתי הביא להקמת הקריה למחקר גרעיני בנגב – (הכור בדימונה) ובכך הפכו רעיון תיאורטי למציאות 'חיה ובוערת'. הכור, שהוצג רשמית כמתקן מחקר לצורכי שלום, הפך לסמל ל"עמימות הגרעינית" של ישראל.
ב־1986 הסיר מרדכי ואנונו את המסכה, וחשף לעולם את מה שכולם חשדו בו – ישראל כבר מזמן במועדון הגרעיני. ההערכות כיום מדברות על הספק גדול פי כמה מהצהרות העבר, ויכולת הפקת פלוטוניום בקנה מידה אסטרטגי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הקמ"ג – מאובטח, מוסתר, ומוקף באזור טיסה סגור – הוא אולי האתר הכי שמור בישראל. אז אולי נשיא צרפת דנן יכול לאיים בזירה הדיפלומטית, אבל יש דבר אחד שהיסטוריה לא שוכחת: וזה, את מי שעמד בצד הנכון שלה.
| קרדיט: אין מקום לחלומות קטנים - שמעון פרס, סופה של ידידות מופלאה - גדי היימן, "ישראל והפצצה" אבנר כהן, ועוד.
0 תגובות