באחת מתמונות האייקון של המאה ה־20 נראית פטריית עשן עצומה המתרוממת מעל הירושימה, יפן – רגע לאחר הטלת פצצת האטום האמריקנית "ליטל בוי". מאז אותו בוקר של ה־6 באוגוסט 1945, העולם חי בצילו של נשק בעל עוצמה בלתי נתפסת – נשק שהפך למילה האחרונה בכל מלחמה, ולאיום האולטימטיבי של כל מעצמה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אין נושא שמעסיק את השיח העולמי כיום יותר מהמילה "גרעין". הגרעין האיראני מעורר חרדה בירושלים – חרדה שפחתה מעט לאחרונה – חרדה שהובילה את הדרג המדיני ואת ראש הממשלה נתניהו להורות על פתיחה במלחמה היסטורית מול איראן.
איראנים מאשימים את הנשיא שלהם בניסיון הפיכה: "עידן חדש?"
ישראל משחקת כעת שחמט מורכב מול אחת המעצמות האזוריות החזקות ביותר – מדינה שגדולה ממנה פי שמונים – והכול כדי למנוע ממנה נשק להשמדה המונית. מבצע "עם כלביא" נועד מלכתחילה לנטרל את יכולות הגרעין של איראן. בדרכה המוכרת, ישראל לא מסתפקת רק בכך, ומנצלת את ההזדמנות גם לפגיעה בתוכנית הבליסטית של הרפובליקה האסלאמית. אולם, ניתן להניח בביטחון שישראל לא הייתה יוצאת למלחמה אלמלא האיום הגרעיני שבאופק.
לאורך השנים האחרונות הזהיר ראש הממשלה נתניהו – בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב – כי איראן קרובה מתמיד לפצצת האטום הראשונה שלה. לאחר פרוץ המלחמה, חשפה ישראל כי בידי איראן מצוי חומר בקיע המספיק ל־15 פצצות גרעין – מספר הגבוה משמעותית מהערכות המערב והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שעמדו על כתשע פצצות בלבד.
כדי להבין את משמעות האיום, יש לחזור להתחלה: כיצד בכלל מייצרים פצצת אטום? מהם רכיביה, ואילו תהליכים טכנולוגיים והנדסיים מעורבים בתהליך? במאמר זה נצלול אל תוך ליבו של אחד הסודות השמורים ביותר בתולדות האנושות – לא כדי ללמד כיצד להרכיב פצצה (...), אלא כדי להבין את גודל הסכנה ואת התחכום האדיר שנדרש לייצור נשק גרעיני.
ממה מורכבת פצצת אטום?
ליבתה של הפצצה הגרעינית היא אורניום או פלוטוניום – שני יסודות כבדים המצויים בטבע, אך רק לאחר עיבוד והעשרה הם הופכים לחומר בקיע המסוגל להפיק את האנרגיה ההרסנית של פיצוץ גרעיני.
האורניום, למשל, הוא מתכת כסופה־אפרפרה הנכרית ממעמקי האדמה בצורת עפרה. המרכיב המרכזי לצורכי נשק הוא אורניום־235, שאחוזו בטבע קטן מאוד – פחות מאחוז אחד מכלל האורניום הקיים. הרוב הוא אורניום־238, שאינו בקיע. מכאן מתחיל תהליך ההעשרה הארוך והמאתגר.
כל אורניום שנכרה מכיל כמות מזערית של האיזוטופ הבקיע, וזהו בדיוק המרכיב שמעניין את מדינות החותרות להשגת נשק גרעיני. כדי להגיע אליו, יש לבצע "העשרה" – העלאת אחוז אורניום־235 בתערובת.
בנוגע לאיראן, מדינת הטרור טוענת כי מטרתה בפיתוח הגרעין היא אזרחית בלבד, אך פעולותיה מוכיחות אחרת. כשהיא מעשירה אורניום לרמות של 60%, היא משדרת באופן ברור כוונה צבאית. אין שום צורך אזרחי הגיוני בהעשרה לרמות כאלה, ודאי לא בכמויות כה גדולות.
אידיאולוגים נאיביים או "אידיוטים שימושיים" – בהם סוכנויות ידיעות מסוימות שאת שמותיהם לא נכתוב כאן – ממשיכים לחזור על גרסתה של איראן, תוך התעלמות מהעובדה הפשוטה: העשרה לרמה כזו אינה נדרשת לצרכים אזרחיים.
איראן ממשיכה להעשיר לרמת פצצה, והגיעה לפי דיווחים מסוימים גם לרמת העשרה של 83%! רק תשעה אחוזים פחות מהנדרש לרמת נשק. ההערכה הרווחת היא כאמור שאיראן מחזיקה באורניום מועשר לרמה של 60% וזאת בצורה נרחבת - כ-400 ק"ג.
ובחזרה להעשרה: כפי שהסברנו, העשרת אורניום הוא התהליך שמעלה את אחוז האיזוטופ אורניום־235 בחומר. בעוד כורים אזרחיים זקוקים לרמות העשרה של 3%–5%, נשק גרעיני דורש אורניום מועשר לרמות של 90% ויותר – מה שמכונה "אורניום בדרגת נשק".
העשרה היא תהליך טכנולוגי מורכב הדורש תשתית עצומה. בעבר נעשה שימוש בשיטת הדיפוזיה הגזית – כפי שהופעלה בפרויקט מנהטן – אך כיום מקובלת בעיקר שיטת הצנטריפוגות הגזיות. בשיטה זו מסובבים גז אורניום (UF₆) במהירות עצומה בתוך צילינדרים, כך שהאיזוטופים הקלים נוטים להתרכז במרכז והכבדים נדחקים לשוליים.
המתקן בנתנז, למשל (ז"ל) עשה שימוש בצנטריפוגות מדגם IR-1 וכן בדגמים מתקדמים, שהיו מסוגלים להעשיר את האורניום בקצב וביעילות גדולים יותר.
הצנטריפוגות הללו יוצרות תהליך הדרגתי של הפרדה בין האיזוטופים – שלב אחר שלב, במערכת מורכבת של מאות ואף אלפי צנטריפוגות הפועלות יחד (מה שמכונה "cascade").
כל מדינה החותרת לפיתוח נשק גרעיני נדרשת להקים מתקן כזה – וזה בדיוק מה שעשתה איראן מתחת לאפו של העולם. ישראל, מנגד, בחרה שלא לעבור על כך בשתיקה. איך אמר השבוע הקנצלר הגרמני? ישראל עשתה את העבודה המלוכלכת של העולם.
העשרת האורניום איננה מספיקה לבדה. כדי לייצר פצצת אטום יש צורך במכלול הנדסי מדויק ומורכב. בראש ובראשונה – גוש של אורניום־235 או פלוטוניום־239, המעוצב לרוב בצורת כדור במשקל של כ־50 ק"ג. סביבו נבנית מעטפת של חומר נפץ קונבנציונלי שתפקידה לדחוס את הליבה למצב של "מסה קריטית" – הנקודה שבה מתחילה תגובת השרשרת הגרעינית.
כדי להבטיח פיצוץ מדויק, לפצצה יש גם "מתנע" – התקן קטן המשגר נויטרונים ברגע הנכון, ומתחיל את התהליך. מנגנוני בקרה מוודאים שהפיצוץ יתרחש רק כשהפצצה כבר על היעד.
הפיצוץ הגרעיני נוצר כתוצאה מתגובה שרשרת של ביקוע גרעיני: גרעיני האטום נבקעים בזה אחר זה, וכל ביקוע משחרר כמויות אדירות של אנרגיה — בעיקר בצורה של חום וקרינה — שגורמות לעלייה קיצונית בטמפרטורה ולגל הלם עצום באוויר.
אז מדוע דווקא אורניום? מה מייחד אותו לעומת מתכות אחרות? התשובה טמונה במבנה האטומי שלו: גרעינו של אורניום־235 אינו יציב במיוחד, ודי בנויטרון איטי כדי לגרום לו להתפצל. הפיצול משחרר אנרגיה עצומה, אך גם שולח נויטרונים נוספים שמכים באטומים סמוכים וגורמים גם להם להתפצל. כך נוצרה תגובת שרשרת המתעצמת במהירות אדירה.
מתכות אחרות, כמו ברזל או זהב, יציבות הרבה יותר ואינן מתפצלות בקלות. לכן אורניום־235 הוא חומר ייחודי – כמו עץ יבש שמתלקח מיד כשרק נוגע בו גפרור.
עם זאת, יצירת פצצה איננה רק עניין של חומר. היא דורשת ידע מדעי מעמיק, יכולות הנדסיות גבוהות, דיוק כמעט אבסולוטי – ועיצוב מורכב של "עדשות נפץ" שמרכזות את הלחץ מכל הכיוונים אל תוך הליבה. טעות קטנה בתזמון או בעיצוב – והפיצוץ יהיה חלקי בלבד.
אך כאשר כל התנאים מתמלאים – התוצאה היא תגובת שרשרת אכזרית: גרעין מתפצל, משחרר חום ונויטרונים, שמפצלים גרעינים נוספים, וחוזר חלילה. האנרגיה המשתחררת עצומה – חום של מיליוני מעלות, לחץ אדיר, קרינה קטלנית ופיצוץ מוחלט.
כיום, רוב מדינות העולם חתומות על אמנת אי־הפצת נשק גרעיני (NPT), והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) מפקחת על קיומה. איראן אמנם חתומה על ההסכם, אך לאחר התקיפה הישראלית היא איימה לפרוש ממנו ולהפסיק את שיתוף הפעולה עם סבא"א.
בין המדינות שמחזיקות בנשק גרעיני נמצאות ארה"ב, רוסיה, צרפת, סין, בריטניה, הודו, פקיסטן וצפון קוריאה. על ישראל – כידוע – אסור לדבר...
גם פקיסטן, מדינה מוסלמית קיצונית, מחזיקה בפצצה גרעינית – ואינה מפסיקה לאיים על הודו, שגם היא מעצמה גרעינית בעצמה.
איראן, בינתיים, מחזיקה עדיין ביכולת העשרה – הודות למתקן התת־קרקעי בפורדו, הקבור בעומק של כ־90 מטרים ומתוגבר בשכבות בטון עבות. המטרה של ישראל וארה"ב היא לסכל את היכולת הזו, כך שהאורניום שבידי איראן יהפוך לחסר ערך.
רק ארה"ב מחזיקה בפצצה במשקל 14 טון המסוגלת לבקע בעומק ההר ולחסל את המתקן בפורדו. את הפצצות הכבדות הללו ניתן להרכיב אך ורק על המפציצים החמקניים - B-2. מפציצים אחרים שאינם חמקניים אינם מתאימים למשימה בגלל הסביבה האיראנית העוינת.
ישראל לבדה אינה יכולה לסיים את העבודה בפורדו - לפחות לא מהאוויר, ולכן נדרשת לסיוע אמריקני, שבשלב זה (נכון לשעת כתיבת שורות אלו), עוד לא הגיע.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אגב, מבדיקה שערכנו, פצצת אטום הייתה יותר ממספיקה כדי לחסל לחלוטין את המתקן הקבור בעומק האדמה. מה חבל שלישראל אין את היכולת הזו. רגע, בעצם...
דבר אחד בטוח: עם או בלי ארה"ב, ישראל תלך הפעם עד הסוף, בעזרת השם יתברך.
0 תגובות