בלב האוקיינוס השקט, יותר מ-3,000 קילומטר ממערב לצ'ילה, ניצב אי קטן שמספר את אחד הסיפורים הטרגיים והמאלפים ביותר בהיסטוריה האנושית. אי הפסחא - רפה נוי בשפת תושביו הילידים - הוא מעבדת הטבע המושלמת להבנת מה קורה כאשר חברה אנושית חורגת מהגבולות האקולוגיים שלה.
גן עדן שהפך לחורבה
כאשר הפולינזים הראשונים הגיעו לאי לפני כ-1,600 שנה, הם מצאו גן עדן אמיתי. יער סובטרופי עשיר כיסה את כל האי, עם דקלים ענקיים שגבהם הגיע ל-25 מטר - הדקלים הגבוהים ביותר בעולם באותה תקופה. עצי טורומירו וחאו-האו סיפקו עץ איכותי לבנייה ולהסקה. נחלים קטנים זרמו מהרים, ומעיינות מתוקים זרמו לים.
החיות היו בשפע: יותר מ-30 מיני עופות ים התקבצו במושבות ענק על צלעי האי, שישה מיני עופות יבשה קיננו ביערות, וחלזונות ים גדולים התפשטו לאורך החוף. במים הסובבים שחו להקות דולפינים, שהיוו את המקור העיקרי לחלבון של התושבים הראשונים.
העלייה: תרבות מפוארת
במשך מאות שנים פרחה באי תרבות פולינזית מתוחכמת. האוכלוסייה גדלה והגיעה לשיאה בין המאות ה-12-15, כאשר כ-15,000 איש חיו באי. התושבים פיתחו חקלאות מתקדמת, מערכת חברתית היררכית מורכבת, וכתב ייחודי - הרונגו-רונגו - היחיד בכל פולינזיה.
אבל הישג התרבות המרכזי היה הפסלים הענקיים - המואי. כמעט 1,000 פסלי אבן, חלקם בגובה 10 מטר ובמשקל 82 טון, פוסלו במחצבת רנו ררקו והועברו קילומטרים רבים למקומות המיועדים להם. הפסלים, שייצגו אבות קדמונים מקודשים, הוצבו על במות אבן מסיביות לאורך החופים, כשפניהם פונות פנימה לשמור על צאצאיהם.
בשלהי המאה ה-14 החלה התדרדרות איטית אך בלתי הפיכה. החמולות השונות נקלעו לתחרות יוקרה על בניית פסלים גדולים ומרשימים יותר. כל חמולה השתדלה להוכיח את כוחה ועושרה דרך הפסלים שלה, ותהליך הבנייה הצריך עצים רבים יותר ויותר.
עצי הדקל הענקיים שימשו כגלילים להובלת הפסלים הכבדים. חבלים מסיבי עץ האו-האו היו נחוצים לקשירה ולמנופים. מדורות גדולים הוסקו לחיזוק כלי העבודה. אט אט, קצב כריתת העצים עלה על קצב הגידול הטבעי שלהם.
הקטסטרופה האקולוגית
בסביבות שנת 1400 נכרת הדקל האחרון באי. המשמעות הייתה הרסנית: ללא עצים לא ניתן היה לבנות סירות גדולות לדיג בים הפתוח. הדולפינים, שהיוו חלק נכבד מהתפריט, נעלמו מהשולחן. עופות הים איבדו את מקומות הקינון שלהם ברובם נכחדו. הפסקת הגשמים הפכה קשה יותר כי העצים לא היו שם יותר לעצור את הרוח ולעודד עיבוי.
החיות הקטנות - ציפורים יבשה, חלזונות ים - נוצלו עד תום. כלבי הים נצודו עד הכחדה מוחלטת באי. אט אט, גם הקרקע החלה להישחק ללא השורשים שהחזיקו אותה, והיבול החקלאי ירד באופן דרמטי.
קריסה חברתית
המחסור במזון הוביל למתחים חברתיים קשים. המערכת החברתית המסודרת התפרקה, והאליטה הדתית איבדה את סמכותה. חלף מקומה משטר צבאי של "מקקוא" - לוחמים שפשטו על משאבי האחרים.
הפסלים, שפעם סימלו גאווה ויוקרה, הפכו לסמל לבזבוז משאבים. בין השנים 1680-1870 הפילו התושבים את כל הפסלים עד לאחרון שבהם - מחיקה מוחלטת של מורשת תרבותית של מאות שנים.
הרעב הביא לקניבליזם. פתגמי עלבון ביותר במילות החרפה של תושבי האי היו "בשר אמך תקוע בין שיני". ארכיאולוגים מצאו עצמות אדם באתרי פסולת מאוחרים - עדות מזעזעת לנפילה מתרבות מתוחכמת לברבריות.
המפגש עם העולם החיצון
כאשר יאקוב רוגביין הולנדי הגיע לאי ביום "הפסחא" 5 באפריל 1722, הוא מצא נוף של הרס. "העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול", כתב ביומנו. "המראה השומם לא יכול היה ליצור אלא רושם של אדמה עקרה ודלה מאין כמותה".
האוכלוסייה הצטמצמה לכ-2,000 איש חדורי עוני, שחיו בחשש מתמיד זה מזה. אין עץ שגובהו עולה על שלושה מטרים, אין בעלי חיים פרט לעכברים ותרנגולות. הסירות הן רק מחברת של קרשי סחף מחוברים בחבלי עשבים שדולפים כל הזמן.
השיעור לדורות הבאים
אי הפסחא מלמד אותנו על כוחו ההרסני של הצמיחה בלתי מוגבלת בסביבה סגורה. התושבים היו לכודים באי ללא דרך מילוט, ממש כמו שהאנושות כולה לכודה על כדור הארץ. כמו התושבים שם, גם אנחנו מתמודדים עם משאבים מוגבלים ואוכלוסייה צומחת.
השיעור מאי הפסחא רלוונטי במיוחד היום: יערות הגשם בקצב הכחדה, מינים נכחדים, שינויי אקלים, ודלדול משאבי מים ואדמה חקלאית. בניגוד לתושבי אי הפסחא, לנו יש היסטוריה שלמדת אותנו על סכנות האקוצ'יד - ההרס העצמי האקולוגי.
אי הפסחא מלמד אותנו להקשיב לאזהרות לפני שמאוחר מדי, ולפעול למען שמירת הנוף והטבע לדורות הבאים[1].
סיפורו הטראגי של אי הפסחא הוא בעצם סיפורו של האדם והשפעתו על הנוף - "נוף אדם". האדם המודרני גרם לשינוים באקולוגיה, בחי ובצומח, ועלינו לעשות את המקסימום שלא להשפיע רעה על עולם החי והצומח כפי שהובא בקהלת רבה (ז' י"ג) מאת הקב"ה שאמר לאדם הראשון "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".
הערה: מחקרים עדכניים מטילים ספק בחלק מהפרטים על קריסת אי הפסחא, ומציעים הסברים חלופיים להתמעטות האוכלוסייה. עם זאת, הלקח הסביבתי והחברתי נותר רלוונטי ומאלף.
[1] מתוך הרצאה שמסר כותב השורות בקורס 'תו תקן' מטעם עמותת לשומרה, בית ספר לתיירות אוניברסיטת חיפה, ומשרד החינוך.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות