היסטוריונים אוהבים לומר ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם אחת כטרגדיה, פעם שנייה כפארסה", משפט המיוחס לקרל מרקס.
רק אתמול (רביעי) פרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו איגרת זועמת, בה האשים את כלי התקשורת בהכפשת רעייתו ובנו, ויצא נגד העיתונאים מהימין בשצף קצף שמרבים להתאונן ע”כ שבסוף המשפחה מקבלת את ההחלטות עבורו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
רפרוף קל בדפי ההיסטוריה מגלה שכבר היה לעולמים: בראשית המאה ה-20 נגררה צרפת לפרשה דומה, בה נחלצה אשתו של מנהיג פוליטי לשמור על כבוד בעלה מפני עיתונות תוקפנית, וכתוצאה מכך נולדה אחת הפרשות המסעירות בתולדותיה: סיפור שמערב משפחה, הון, עיתונות, שלטון ורצח, דרמה משפטית שהרעידה את הרפובליקה הצרפתית ופיצלה אותה לנצח. ואל סף מלחמת העולם הראשונה.
צרפת בעידן הזהב
קיץ 1914. אירופה עמדה על סיפה של תהום, אך בירת צרפת, פריז, הייתה שקועה בדרמה שהאפילה על כל משבר בינלאומי. הייתה זו תקופת ה"בֶּל אֶפּוֹק" (העידן היפה), שם שכיסה על תסיסה חברתית ותרבותית עמוקה. על פני השטח, החיים הבורגניים התאפיינו בקודים נוקשים של מוסר וכבוד וענייני משפחה. נושאים אלו היוו מוקדי דיון לוהטים והיו כרוכים עמוקות במעמד הפוליטי.
החברה הצרפתית, הרפובליקנית והשמרנית-לייט, הייתה עסוקה עד צוואר במתח הרב של החיים העירוניים המודרניים, לסכסוכים משפחתיים באליטה שהובילו, לטענת הפסיכולוגים של התקופה,ל-'נוירסטניה', שהפכה את האליטה למעין "פצצות זמן רגשיות". ברקע כל אלה, המערכת הפוליטית, שהשתקמה בקושי מטלטלות קודמות כמו פרשת דרייפוס, הייתה מחולקת באופן קיצוני בין ימין ושמאל, כאשר העיתונות ההמונית הפכה לכוח-על המסוגל לעצב דעת קהל ולעיתים אף להרוס קריירות בן-לילה.
העיתונאי, השר, והחשיפות הפוגעות
במרכז הסערה עמדו שתי דמויות ציבוריות בעלות פרופיל גבוה: גַאסְטוֹן קַלְמֶט עיתונאי ועורך העיתון היוקרתי והשמרני לֶה פִיגָארוֹ, וז'וֹזֶף קַאיוֹ, מנהיג המפלגה הרדיקלית, לשעבר ראש ממשלה ושר אוצר רב השפעה, אשר נודע בגישתו הפייסנית כלפי גרמניה ובקידומו של מס הכנסה פרוגרסיבי, עמדות שהרתיחו את האליטות השמרניות ואת אנשי הלֶה פִיגָארוֹ.
במשך שלושה חודשים, החל מינואר 1914, ניהל קלמט מסע הכפשה חסר תקדים באלימותו נגד קאיו, בטענות שחיתות ובכך שהשתמש במעמדו הרשמי כדי להרוויח מכך. אולם, כאשר ההאשמות הפוליטיות לא הצליחו למוטט את קאיו, החל קלמט להשתמש בכלי הנשק האולטימטיבי: חשיפת מסמכים אישיים.
ב-13 במרץ 1914, פרסם לה פיגארו בראש עמודו הראשון פקסימיליה של מכתב שקאיו כתב לימים לאשתו הראשונה, ברת גיידאן. המכתב חשף לכאורה עסקאות פוליטיות כפולות כמו למשל, טענה לכך שקאיו ריסק את הצעת חוק מס ההכנסה בזמן שפומבית תמך בה פרסום זה, ששילב נושאים פוליטיים ופרטיים, נחשב להפרה בוטה של "קאנון הכבוד" העיתונאי ואף הוסיף מימד של לעג לפגיעה המכוונת.
יריית הפתיחה והדרמה המשפטית
התקיפה לא כוונה רק לקאיו הפוליטי; היא פגעה עמוקות בכבודה של אשתו השנייה, הֶנְרִייֵט קַאיוֹ. הנרייט וז'וזף האמינו כי פרסום המכתב היה רק יריית הפתיחה, וכי קלמט מחזיק ברשותו מכתבים נוספים.
תחת לחץ עצום ומתוך חשש כבד לכבודה, וככל הנראה גם מתוך דאגה שאיום שהשמיע בעלה כי יסגור חשבון עם קלמט בדו-קרב יפגע בקריירה הפוליטית שלו, החליטה הנרייט לנקוט בצעד אלים משלה.
ב-16 במרץ 1914, רכשה הנרייט אקדח אוטומטי מסוג בראונינג 0.32, תרגלה ירי במטווח דמות, ויצאה למשרדי הלה פיגארו כשהאקדח מוסתר בתוך שרוול פרווה.
בשעה 6 בערב, כשהיא מחליפה עמו מספר מילים, ירתה הנרייט שישה כדורים בקלמט, ופגעה בו ארבע פעמים. קלמט נפצע אנושות ומת שש שעות לאחר מכן. הנרייט לא ניסתה לברוח, ונעצרה במקום.
המשפט והדמויות המרכזיות
משפטה של מאדאם קאיו, שנפתח ביולי 1914, הפך מיד ל"משפט המאה". היה זה עימות דרמטי שחרג בהרבה מגבולות הרצח, והתמקד כולו בשאלה: האם זהו פשע פוליטי שבוצע בדם קר לחיסול יריב, או "פשע מתוך סערת רגשות" שבוצעה על ידי אישה שברירית שאיבדה את שפיות דעתה מתוך הגנה על כבודה ועל בעלה.
ז'וזף קאיו, שהתפטר מתפקידו כשר האוצר ביום הרצח, ניצל את עושרו הרב ואת קשריו כדי לארגן הגנה משפטית מתוחכמת. הוא שכר את פרקליט הצמרת פרנאן לַאבּוֹרִי, עורך דינו של דרייפוס, שתקף את העיתונות השמרנית ואת משפחת קלמט. ז'וזף, שהיה ידוע במזג בלתי יציב, הפך את המשפט לזירת צדק אישית ופוליטית. הוא העיד על אשתו הנרייט, וטען כי היא "יצור מסכן" שאינו יכול לעמוד בפני התקפות העולם הפוליטי הגס. כמה מרגש...
הנרייט קאיו עצמה, נדרשה לשחק את תפקיד ה"אישה האמיתית". היא תיארה כיצד פרסום המכתבים, שנכפתה לקרוא בבית המשפט, גרם לה לאבד את הרצון החופשי ולפעול מתוך דחף לא רציונלי.
העו"ד לאבורי טען כי קניית האקדח והאימון בו היו חלק מהמאבק הפנימי שניהלה עם עצמה, ולא הוכחה לתכנון מראש, ושמדובר ב"אוטומטיזם נפשי" ששלט בה.
בשיאו של המשפט, ביום החמישי, המתח היה כה גדול עד שכמעט פרץ דו-קרב בין השופט הראשי לואי אַלבַּנֶל לבין אחד מעוזריו, אירוע שהבליט עד כמה קוד הכבוד האריסטוקרטי, הדו-קרב, וההתמקדות בכבוד אישי, היו חשובים יותר מהחוק עצמו.
הפיצול והחולשה לקראת המלחמה
ב-28 ביולי 1914, בעיצומה של מערכה עיתונאית ציבורית ממומנת על ידי קאיו שנועדה להבטיח אהדה, נכנסו המושבעים לדיון. באותו יום ממש הכריזה אוסטריה על מלחמה נגד סרביה. העולם עמד בפני קריסה, אך צרפת הייתה מרותקת למשפט.
המושבעים החליטו: הנרייט קאיו זוכתה, ברוב של אחד עשר מול אחד, מהאשמה ברצח מכוון. הקהל מחוץ לבית המשפט התפצל מיד לקריאות זעם "רוצחת! רוצחת!" ולקריאות שמחה "יחי קאיו!". ההמולה הזו הייתה תמונת ראי של הקיטוב העמוק ששרר בצרפת.
משפט קאיו לא היה רק דרמה פלילית מסעירה, אלא רעידת אדמה פוליטית שהותירה את צרפת חבולה ומפולגת ערב מלחמת העולם הראשונה. הוא חיסל את הקריירה של ז'וזף קאיו, מי שנחשב לאחד המנהיגים המתונים והפייסניים בזירה הצרפתית, ואדם שבקלות היה עשוי לשוב לעמדת הנהגה. אולם עם פרוץ המלחמה הפכה גישתו הפייסנית כלפי גרמניה למוקצה פוליטית. האשמות ישנות נגדו, בעיקר סביב פרשת אגאדיר, חזרו לרדוף אותו וסגרו כל אפשרות לחזרתו למוקד הכוח בתקופת המשבר.
הנזק לא עצר שם. אמון הציבור במערכת הפוליטית ובעיתונות ספג מכה אנושה. זכייתה של הנרייט קאיו במשפט נתפסה בעיני רבים כעיוות דין שנקנה בכסף ובקשרים. במקביל נחשפה מערכת עיתונות מושחתת ומושפעת מהון פוליטי.
עיתון לה פיגארו, קורבן הרצח, הואשם בקבלת כספים מגרמניה ומממשלת הונגריה, אויבותיה של צרפת, ואילו קאיו עצמו נחשף כמי שמימן עיתונים אוהדים מכיסו. הציבור, שהבין עד כמה העיתונות והפוליטיקה שזורות זו בזו בשחיתות ובאינטרסים, איבד אמון הן במנהיגיו והן בכלי התקשורת.
הקיטוב הפוליטי גבר, והיציבות הלאומית החלה להתערער. העיתונות, שעסקה ללא הרף בסנסציה סביב הפרשה, הפנתה את תשומת הלב הציבורית מהמשבר הבינלאומי המחריף באירופה.
בתוך כך, שר הפנים לואי מאלווי, שניסה לאזן בין המחנות, נמנע ממעצר פעילי שמאל קיצוני שהופיעו ברשימות חתרניות ממשלתיות, בשל קשריהם עם תומכי קאיו ומממני העיתון הרדיקלי בּוֹנֶה רוּז'.
ההחלטה הזאת אפשרה לפעילות אנטי־מלחמתית להמשיך להתפשט במהלך שלוש השנים הראשונות של המלחמה, החלישה את המורל הלאומי, ולבסוף תרמה לגל המרידות בצבא הצרפתי ב־1917.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כך, הירייה של הנרייט קאיו בקלמט, שהחלה כדרמה אישית על כבוד ומשפחה, הפכה במהירות למראה מדויקת למחלות החברתיות והפוליטיות שכרסמו בבסיס הרפובליקה השלישית. בתוך ימים ספורים מהזיכוי, נכנסה צרפת למלחמת העולם הראשונה, כשהיא מחולקת ומותשת רגשית, עניין שהקשה עליה להציג מדיניות אחידה במהלך המלחמה.
שאת השלכותיה תשפוט 'רק ההיסטוריה'...
0 תגובות