בין סוף מלחמת העולם השנייה ב-1945 ועד תום המלחמה הקרה ב-1991, חצה את אירופה "מסך הברזל", גבול פוליטי ופיזי שהפריד בין ברית המועצות ומדינות ברית ורשה לבין המערב הדמוקרטי.
הגבול היה מאיים: כ-8,000 ק"מ של גדרות תיל, מגדלי שמירה, שדות מוקשים וחסמי בטון. בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית של שנות השמונים, הדיכוי היה עמוק: כל מה שנדף ממנו ריח של חופש תכף היה נתקל בקיר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
איבו זדארסקי, צעיר מקומי כנראה ענה על ההגדרה 'לחופש נולד', הרצון שלו לפרוץ גובלות היה משולב עם משיכה חזקה למטוסים והוא היה מוכן לסכן את חייו בבריחה נועזת וחסרת תקדים.
דאון ונער
כשאייבו היה בן 16, נפל לידיו חומר מסוכן ביותר, מגזין מערבי על דאייה. התמונות של אנשים הדואים כמו ציפורי דרור הציף אותו. מכיוון שלא ניתן היה להשיג ציוד תעופה מערבי בצ'כוסלובקיה, איבו, שלמד הנדסת תעופה, החליט לבנות את כלי הטיס שלו בעצמו.
הוא ליקט חומרים בדרכים יצירתיות מכל הבא ליד, גלגלי מריצה מחווה נטושה, מוטות למסגרת הדאון נלקחו מהגן הבוטני בפראג. הטיסות הראשונות היו בגדר לימוד בצורה הקשה – או יותר נכון באמצעות התרסקויות. אך רגע הטיסה הראשון, הוא זכר היטב הרגע שלא הייתה לי קרקע לרוץ עליה. טסתי. אני טס כמו ציפור".
כאשר איבו החל לעבור לדאונים ממונעים ("טרייקים"), הוא כבר משך את תשומת לב הרשויות. הוא זכור במיוחד מקרה אירוני שבו דרש ממנו שוטר מקומי "ניירות מיוחדים" המאשרים את הטיסה הלא חוקית. איבו שלף ניירות אריזה של ארוחת צהריים והניח להם להתעופף ברוח; ברגע שהפקיד התכופף לרדוף אחריהם, איבו קפץ ועף, מותיר את השוטר מאחור.
קשה באימונים
איבו רצה שליטה מלאה יותר על מעופו, מה שהוביל אותו לבניית טרייק (דאון ממונע קל משקל) חדש. מכיוון שהיה סטודנט להנדסת תעופה, הוא בנה את כלי הטיס, בעבדות נמלים חלק אחר חלק, בסתר בדירתו בקומה הרביעית בבניין מגורים.
הטרייק היה מעין "קארטינג מעופף", עם מושב דמוי ערסל. כדי להניע את הבריחה, הוא השתמש במנוע דו-צילינדרי של מכונית הטראבנט המזרח-גרמנית הידועה לשמצה. גלגלי הנחיתה היו שלושה גלגלי מריצה ישנים, ואת הדלק נשא מיכל של אופנוע.
יום אחד, כשהוא טס מזרחה (הרחק מהגבול המערבי), איבו נקלע למרדף של לא פחות ממטוס קרב. הוא נאלץ לנחות, והמשטרה המקומית החרימה את הטרייק שלו. ואיבו הבין כי המשטרה החשאית הצ'כית (StB) כבר החלה לאסוף עליו תיק. הוא הבין שיש לו עוד הזדמנות אחת.
אבל איבו לא הרים ידיים, הוא גילה פגם לוגיסטי לא צפוי במערכת: הטרייק המורכב שלו, למרות שהוחרם, תפס מקום יקר ערך במוסך שבו השוטרים המקומיים החנו בדרך כלל את הניידות שלהם. העובדה שהטרייק אילץ את השוטרים "לחנות בחוץ ברחוב" הפכה אותו למטרד עבור המשטרה המקומית.
איבו חישב כי הקושי הלוגיסטי הזה יכול לשמש כקלף מיקוח. הוא שיער שהשוטרים המקומיים יהיו "פתוחים למשא ומתן" כדי לקבל בחזרה את מרחב החנייה שלהם. הוא השתמש בעסקה נוחה מבחינתם, ובשוחד קטן ושקט, איבו זדארסקי קיבל את כנפיו בחזרה.
אל מסך הברזל ומעבר לו
בליל 3 באוגוסט 1984, התכונן איבו לבצע את הצעד הנועז ביותר בחייו. הוא ארז את הטרייק המפורק שלו בתוך מכונית הסקודה של הוריו, יחד עם תרמיל הגב וקסדת האופנוע.
איש לא ידע על תוכניתו, והוא לא השאיר מכתב פרידה כיוון שחשב: תמיד אפשר להיפרד אחר כך, אם אתה מצליח. איבו עזב את פראג בסוף הערב ונסע שלוש שעות דרומה-מזרחה לעבר העיירה לוזורנו, שם עצר ליד שדה שסימן מראש. הוא פרק את המכונה, השאיר את המפתחות בסקודה והחל להרכיב את הטרייק תחת חשכת הלילה.
בשעה 3:00 לפנות בוקר של 4 באוגוסט 1984, "נשבר השקט סוף סוף על ידי התנעת מנוע האוטו דו-צילינדרי של טראבנט" ורחש כנפי המדחף. איבו כיוון את גלגלי הטרייק לעבר וינה, אוסטריה, שהייתה במרחק כעשרים וחמישה מייל מעבר לגבול צ'כוסלובקיה.
כשהטרייק החל לנוע על פני השדה החרוש, גלגלי המריצה הקפיצו סלע שפגע בחוזקה במדחף הפיברגלס. הפגיעה הדהדה בחדות וכמעט שברה את המדחף, איבו סיפר שלו היה משתמש במדחף עץ, הוא "כנראה היה נשבר", וכל המשימה הייתה נכשלת. במקום זאת, המדחף שספג את המכה, המשיך לפעול, ואפשר לכלי הטיס לעלות ולהתרומם מעל אדמת צ'כוסלובקיה.
הפינה העיוורת של הרדאר
בריחה של איבו זדארסקי הייתה כרוכה בסיכון מוות מיידי. מסך הברזל - הגבול המבוצר בין מדינות ברית ורשה והמערב הדמוקרטי - היה אזור מבוצר היטב. בין השנים 1948 ל-1989, 282 אנשים נהרגו בניסיונות לחצות גבול זה, הרוב המכריע נורו, אך אחרים התחשמלו בגדרות החשמליות בנות 5,000 וולט או נהרגו ממוקשי קרקע.
איבו השתמש בטקטיקת התגנבות גאונית: הוא טס תחילה נמוך מאוד, כך שחמק מתחת לקווי חשמל וכמה גשרים, כדי לחמוק מרדאר הגבול. אך כשהתקרב לגבול, ידע שטס נמוך מדי עלול להכניס אותו לטווח האש של מגדלי השמירה. לכן, הוא דחף את המנוע לעוצמה מלאה, טיפס לגובה של כמה אלפי רגל, ונכנס לאזור המת מעל תחנת הרדאר שבו האנטנות היו עיוורות.
כאשר חצה את הגבול, הוא כיבה את המנוע, ודאה בשקט מעל נהר המוראבה או הדנובה, אל המרחב האווירי האוסטרי. הטיסה אל החופש ארכה 10 דקות של פחד.
הטייס הפליט
בשעה 4:00 לפנות בוקר, השקט מעל וינה נשבר על ידי יללה דמוית מכסחת דשא. המנוע של הטראבנט, שבא חם מהמזרח, הקיף את העיר. איבו דאה מעל וינה כמו תייר במשך שעתיים. כשהגיע לנמל התעופה הבינלאומי של וינה, הוא הקיף את מגדל הפיקוח פעמיים, וגילה שהוא ריק לחלוטין.
איבו ראה מחזה מפתיע, מטוס בואינג 747 נגרר על מסלול הסעה. הוא בחר לנחות בצורה דרמטית ממש מתחת לכנף הענקית של הבואינג, ליד האנגר.
כשהטרייק הקטן נעצר, מכונאי שהיה במשמרת המוקדמת רץ החוצה וצעק בגרמנית. איבו יצא מהטרייק, הרים את ידיו והחזיק דרכון צ'כי שפג תוקפו. באנגלית מהוססת, הוא הכריז: "אני רוצה להגיש בקשה למקלט מדיני".
הסיפור המדהים ריגש את השוטרים והמאבטחים האוסטרים, שהפסיקו לצעוק על הטייס. הם פינקו אותו בקפה ועוגה ואפשרו לו לישון בתא מעצר לא נעול. כותרות העיתונים למחרת הכריזו עליו "איש העטלף" חצה את הגבול.
בשל החשש מסוכני המשטרה החשאית הצ'כית, ה-StB, שהיו ידועים בכך שפעלו בווינה, הרשויות האוסטריות העבירו את איבו בין דירות מסתור באזור וינה במשך שישה שבועות.
הצמיחה בקליפורניה
לבסוף, איבו קיבל אישור מקלט מדיני בארצות הברית. הוא מכר את הטרייק ההיסטורי שלו, ששימש כעדות בלתי מעורערת לבריחה, אביו סגר עסקה עם מוזיאון צ'ק-פוינט צ'ארלי בברלין תמורת 10,000 דולר. ושם פעמיו איבו ועלה על טיסה לקליפורניה בסתיו 1984, ומאז ועד היום לא חזר לאירופה.
כשהגיע לאמריקה, איבו דחה את עצת יועצי ההגירה ללכת לעבודה מסודרת. הוא רצה להקים עסק משלו. מכיוון שלא מצא מדחף טוב עבור הטרייק החדש שבנה בארה"ב, הוא פשוט ייצר אחד בעצמו. את המדחף הראשון הוא מכר בתערוכת אוויר ברווח שאפשר לו לבנות שניים נוספים. אלה סיפקו לו מספיק כסף כדי לבנות ארבעה, "וכן הלאה". כך נולדה חברת "Ivoprop".
איבופרופ הפכה ליצרנית מדחפים מובילה בשוק מטוסי הבית והאולטרה-לייט. כיום נבנים כמעט 3,000 מדחפים של איבופרופ מדי שנה.
סוד הצלחתו טמון בשילוב של חוזק וגאונות הנדסית. המדחפים עשויים מחומרים מרוכבים חזקים של גרפיט-פחמן. ככל הנראה בהשראת הסלע שכמעט סיים את בריחתו, כל מדחפי איבופרופ נבנים היום עם קצה להב קדמי עשוי פלדת אל-חלד.
הפטנט המרכזי של איבו הוא מנגנון כוונון גובה באמצעות מוט פיתול המוטמע בכל להב. מנגנון זה מאפשר לכוונן את זווית הלהבים, בטיסה בדגמים מסוימים (באמצעות מנוע חשמלי קטן הנשלט ממתג בתא הטייס, בדומה לחלון חשמלי ברכב). איבו מסביר ששינוי הפסיעה בטיסה הוא "כמו להחליף הילוכים במכונית" כדי לחסוך בדלק, להפחית בלאי מנוע ולהפחית רעש.
הבריחה השנייה
לאחר שני עשורים מוצלחים, איבו חש מיאוס מהערפיח הסואן של אנשים בקליפורניה. בשנת 2007, הוא ביצע את "הבריחה השנייה" שלו, כשהוא מחפש את המקום המרוחק ביותר מהציוויליזציה שמצא.
הוא מצא את יעדו בעיירת הרפאים לוסין, יוטה, יישוב רכבת נטוש על שפת אגם בונביל הקדום. הוא רכש שם שדה תעופה נטוש מתקופת מלחמת העולם השנייה והתגורר שם לבדו בתוך האנגר מטוסים ענק בגודל 100 על 50 רגל.
ההאנגר היה מחולק לשניים, חצי ממנו הוא סדנה והאנגר, והחצי השני הוא "מערת האדם" שלו. המקום משמש כבית, סדנה ומוסך, ואין בו קירות פנימיים או חלונות כאשר נשאל מדוע הוא חי כך, הוא משיב בפשטות ובנחרצות: היה לי מספיק בעבר - "אני לא אוהב קירות".
איבו מתפקד מעולה לבד. כאשר הוא צריך מצרכים, הוא טס במטוס ססנה סקייהוק שלו מעל אגם המלח הגדול, כ-45 דקות טיסה לעיר אוגדן. מסיים את הקניות וחוזר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
איבו מפקח על חברת Ivoprop מרחוק, וממשיך לעסוק בפיתוח כלי טיס ניסיוניים, ומטוס-הליקופטר קלים, בראיון שנערך עמו בנה האחרונה איבו סיכם את הפילוסופית החיים שלו: "אל תישארו מקורקעים הרבה זמן, בסוף תקבלו מחלת קרקע".
0 תגובות