במאה השמינית לספירה, כשאירופה הייתה יבשת של ממלכות רופפות מכוסה ביערות עבותים, החלה לצמוח דמות ששינתה את פני ההיסטוריה: קרל הגדול. קרל לא היה רק כובש אדיר; הוא היה האדריכל המדיני שעל חורבות האימפריה שלו נולדו צרפת וגרמניה המודרניות, כאשר חוזה ורדן בשנת 843 חילק את ירושתו וקבע את גבולותיהן הבסיסיים של אומות אלו.
קרל היה לוחם גבה קומה ומרשים, בעל מבנה גוף חסון, עיניים גדולות ונוקבות, שיער בהיר ופנים מחייכות שהקרינו סמכותיות ומרץ בלתי נדלה. הוא נודע כמי שלא נח לרגע, נע על פני אירופה "כמו סערה" וניהל את האימפריה שלו בתנועה מתמדת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הוא סלד מבגדים זרים ומפוארים והעדיף להתהדר בלבוש הפרנקי הלאומי הפשוט חולצת פשתן ומעיל פרווה אותם החליף לבגדי פאר רק בטקסים רמי מעלה ברומא.
מרבית שנות שלטונו הוקדשו למלחמות להרחבת האימפריה וייצובה. עד שנחשב ל"אבי אירופה", דמות שהפכה עוד בחייה משליט בשר ודם לאגדה חיה שעיצבה את היבשת למשך אלף שנים.
היהודי של המלך
שאיפותיו הדיפלומטיות של קרל הגדול לא ידעו שובע; הוא לא הסתפק בכיבוש אירופה, אלא חלם לבסס את מעמדו כקיסר גלובלי ששמו הולך לפניו מקצה העולם ועד קצהו.
לשם כך, הוא רקם ברית אסטרטגית חסרת תקדים עם הח'ליף הארון אל-ראשיד מבגדאד, שליט המזרח הבלתי מעורער (והדמות המרכזית בסיפורי "אלף לילה ולילה"). אל-ראשיד כה העריץ את הקיסר הפרנקי, עד שהעדיף את ידידותו על פני כל מלך אחר, ואף העניק לו חסות סמלית על המקומות הקדושים בירושלים.
כדי לגשר על פני מרחקים עצומים ותהומות תרבותיים, נזקק קרל לאדם יוצא דופן שיוכל לנוע בחופשיות בין העולמות. האיש הזה היה יצחק היהודי. יצחק נולד בנרבונה שבצרפת, קהילה יהודית עתיקה שזכתה לזכויות מיוחדות מהמלכים הקרולינגים. הוא היה פוליגלוט מבריק, ששלט בערבית, פרסית, יוונית, לטינית ושפות החצר האירופיות. בתחילה משך יצחק את תשומת לבו של הקיסר כסוחר בולט ("רדאני") המקשר בין מזרח למערב, וקרל החל להעסיקו בשליחויות להבאת סחורות יקרות ונדירות מארץ הקודש.
סביב דמותו של יצחק מרחפת תעלומה היסטורית. החוקר ארתור צוקרמן העלה תיאוריה לפיה יצחק היה למעשה נסיך יהודי מבית דוד שנשלח מבגדאד לבקשת קרל כדי להנהיג את יהודי ממלכתו ולהעניק לשלטונו לגיטימציה תנ"כית. צוקרמן אף זיהה את יצחק עם הלוחם המהולל ויליאם מטולוז (גיבור פואמות הגבורה של ימי הביניים), שלפי הסברה שמר על יהדותו בסתר בעודו משמש כאחד המפקדים הבכירים ביותר של הקיסר.
בני ישראל במלאכתם
פרט מרתקת אנו מוצאים בכרוניקה "מעשי קרל הגדול" שנכתבה על ידי הנזיר נוטקר המגמגם (Notker the Stammerer) מסנט גאלן. נוטקר כתב את חיבורו כ-70 שנה לאחר מות הקיסר, במטרה להציג את דמותו של קרל כמנהיג מוסרי וצודק.
בטקסט המקורי, שמו של הסוחר היהודי ששיתף פעולה עם הקיסר אינו מוזכר, אך חוקרים מודרניים משערים כי ייתכן שמדובר ביצחק היהודי, שהיה הדמות הבולטת ביותר בחצר הקיסר ושימש כשליחו למזרח.
לפי נוטקר, קרל למד על בישוף יהיר ורודף בצע שאהב לאסוף חפצים נדירים ויקרים. הקיסר הורה לסוחר היהודי, שנהג להביא סחורות יקרות מארץ ישראל, להונות את הבישוף. הסוחר חנט עכבר בית פשוט בשלל בשמים ותבלינים יקרים ומכרו לבישוף כ"חיה יקרה ביותר מארץ יהודה שמעולם לא נראתה במערב".
הבישוף הנלהב שילם עבור העכבר המבושם סכום מופקע של שלושה פאונד כסף. הסוחר העביר את הכסף לקיסר, שכינס זמן קצר לאחר מכן את כל הבישופים והאצילים בארמונו. שם, הציג קרל את ערימת הכסף והוכיח את אנשי הדת על כך שהם אמורים לדאוג לעניים, אך בפועל רודפים אחרי מותרות וסיפורים חסרי טעם. בסיום דבריו הטיח בבישוף המבוייש: "אחד מכם נתן את כל הכסף הזה ליהודי עבור עכבר בית אחד פשוט וצבוע".
הענק הלבן
בשנת 797 יצאה המשלחת של קרל הגדול לדרך, אך אירופה של אותם ימים הייתה מקום אכזרי למטיילים; הדרכים היו שורצות שודדים, ופגעי הטבע היו קטלניים באותה מידה. יצחק יצא לדרך עם שני אצילים פרנקים רמי דרג, לנטפריד וסיגימונד, כשהוא משמש כמתורגמן ומומחה לוגיסטי בזכות שליטתו בשפות רבות וקשריו בקהילות היהודיות.
חמש שנים ארוכות עברו בטרם נראו עקבותיהם שוב במערב, שנים שבהן המסע גבה מחיר דמים כבד: שני שותפיו הפרנקים של יצחק לא שרדו את תלאות הדרך ומתו במזרח. יצחק נותר השורד היחיד, הנציג היחיד של הקיסרות שהצליח להגיע לחצר הח'ליף ולהשלים את המשימה הדיפלומטית.
לארוז לך?
בחצרו המפוארת של הארון אל-ראשיד, יצחק לא רק ניהל משא ומתן על בריתות פוליטיות, אלא גם קיבל את המתנה המדהימה ביותר שיכול היה קיסר מערבי לדמיין: פיל אסיאתי בוגר בשם אבו אל-עבאס. היו אלו ימים של עוצמה עבאסית, והח'ליף בחר להעניק לקרל את הפיל היחיד שהיה ברשותו כסמל לידידותם. המשימה שעמדה כעת בפני יצחק הייתה כמעט על-אנושית: להוביל חיה שזקוקה לכמויות אדירות של מים ומזון לאורך אלפי קילומטרים של מדבר, ים והרים מושלגים.
הנתיב חזרה לא היה פשוט. יצחק והפיל נעו מבגדאד דרך ירושלים, חצו את סיני והתקדמו לאורך חופי מצרים לעבר צפון אפריקה. הם עברו באפריקייה (תוניסיה של היום), שנשלטה על ידי המושל אברהים אבן אל-אע'לב, אשר סייע ליצחק בדרכו.
יצחק נאלץ להמתין בקירואן עד שיחלפו חודשי החורף והים התיכון יהיה בטוח לשיט. העברת פיל בוגר על גבי ספינה הייתה מבצע לוגיסטי חסר תקדים; קרל הגדול עצמו הורה על הקמת צי ספינות מיוחד בליגוריה כדי להוביל את הענק ואת שאר המתנות היקרות – בדים, בשמים ושעון מים טכנולוגי – אל חופי אירופה.
כחניבעל בשעתו
באוקטובר 801, שתי ספינות הנושאות את סמלו של הח'ליף עגנו בנמל הקטן של פורטו ונרה. הכפריים המקומיים נתקפו אימה ותדהמה למראה היצור הכביר שירד אל החוף. יצחק החל להוביל את אבו אל-עבאס צפונה דרך איטליה, אך השלג הכבד שחסם את המעברים אילץ אותם לחנות למשך החורף בורצ'לי.
רק עם בוא האביב, כאשר הפשירו השלגים, החל יצחק במבצע הירואי של חציית הרי האלפים עם הפיל - מעשה שלא נראה כמותו מאז ימי חניבעל. יצחק, המדריך היהודי המלומד, הפך למטפל האישי של החיה, כשהוא דואג לצרכיה המיוחדים ומוודא ש"המתנה המהלכת" תגיע חיה ליעדה.
ב-20 ביולי 802, נכנסו יצחק ואבו אל-עבאס בשערי הארמון באאכן. הקיסר קרל, שזה עתה הוכתר ברומא, קיבל את יצחק בחמימות אדירה. הפיל הפך מיד לאטרקציה המרכזית בבירה הקיסרית; הוא הוצג באירועים רשמיים כעדות חיה לקשריו הבינלאומיים של קרל עם המזרח הרחוק. במשך שמונה שנים חי אבו אל-עבאס בחצר הקיסרית, צועד בערים גרמניות ומותיר את ההמונים בפה פעור.
השאגה האחרונה על גדות הריין
השנה היא 810, שמונה שנים לאחר שהגיע הפיל המלכותי לאאכן, והשלווה באימפריה הפרנקית הופרה. מצפון הגיע איום חדש ומאיים: גודפרד, מלך דנמרק, פלש עם הצי שלו לפריזיה, בזז את החופים ואיים לצעוד עד לבירתו של קרל הגדול. קרל, שהיה כבר איש זקן בשנות ה-60 לחייו, לא התכוון לוותר; הוא גייס צבא עצום ויצא למסע מלחמה צפונה כדי להגן על גבולותיו. אך הפעם, לצד הפרשים המשוריינים, צעד אבו אל-עבאס, הפיל האסייתי, נלקח אל החזית כנשק פסיכולוגי שנועד להטיל אימה על הפולשים הנורדיים.
הצבא הפרנקי חצה את נהר הריין, ובמשך שלושה ימים המתין קרל לתגבורת סמוך לשפך נהר הליפה. הפיל האדיר, שהיה לבן ונדיר, בלט כרוח רפאים בתוך הערפל והגשם של צפון גרמניה. לפי האגדה יצחק היהודי, שהיה כבר בן ברית קרוב לקיסר, ליווה את הפיל גם במסע זה, למרות גודלו ועוצמתו, אבו אל-עבאס היה אז בשנות ה-40 לחייו וסבל מראומטיזם (שיגרון), מה שהפך את הצעידה בבוץ הגרמני למאמץ קטלני עבורו.
בעוד הצבא מתכונן לקרב, הגורל הכה בפתאומיות: אבו אל-עבאס מת בפתאומיות בתוך המחנה. החיה הטרופית, שמעולם לא הצליחה להסתגל לאקלים האירופי הקר, נכנעה ככל הנראה לדלקת ריאות קשה.
מותו של הפיל הכה את הקיסר ואת צבאו בתדהמה; ב"שנתוני הממלכה הפרנקית", תועד מותו של הפיל באותה יראת כבוד וחשיבות שבה תועד מותם של נסיכות או הגמונים רמי מעלה. הצבא המשיך במערכה, שהסתיימה לבסוף ברציחתו של המלך גודפרד בידי אחד מאנשיו, אך הפלא הגדול של קרל כבר לא היה שם כדי לחגוג את הניצחון.
עד לקבר
האגדות מספרות כי יצחק היהודי התאבל על אבו אל-עבאס ימים ארוכים. יצחק חש שגורלו שלו, כיהודי הגולה תמיד מארצו, שזור בגורלו של הפיל שהובא מבגדאד הרחוקה אל קצה העולם הנוצרי.
ביומנים היסטוריים וברומנים שנכתבו מאוחר יותר, נטען כי יצחק האמין שהפיל לא מת רק מהקור, אלא מ"שברון לב" ומבדידות, לאחר שהשאיר את בת זוגו בבגדאד. יצחק עצמו נותר בחיים עוד שנים רבות לאחר מכן, משמש כנשיא הקהילה היהודית ומייצג את הגשר החי שחיבר בין הח'ליפות לקיסרות.
בשנת 1843, ביקש המלך פרידריך וילהלם הרביעי מפרוסיה לגעת בהיסטוריה ולחשוף את סודותיו של ה"קרלסשריין" ארון הקבורה המפואר של קרל הגדול בקתדרלה של אאכן.
כאשר נפתח הארון העתיק, נגלה לעיני הנוכחים מחזה עוצר נשימה: שרידי הקיסר לא נחו חשופים לשיני הזמן, אלא היו עטופים בתכריכי משי ביזנטי מפואר, שנארג ככל הנראה בקונסטנטינופול במאה ה-11. על הבד היקר, שנשזר באומנות מאות שנים לאחר מות הקיסר, נרקמו בדייקנות דמויותיהם של פילים אדירים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הבחירה בעיטור המרהיב הזה לא הייתה מקרית; היא היוותה הד נצחי ומרגש לקשר המופלא שנרקם אלף שנים קודם לכן בין הקיסר לבין הפיל אבו אל-עבאס, שהובא אליו במסע מפרך וחוצה יבשות על ידי שליחו הנאמן, יצחק היהודי.
0 תגובות