מאז עלייתו לשלטון בשנת 2013 הנהיג ניקולס מדורו את ונצואלה תוך שחיקה עמוקה של החירויות, של המוסדות הדמוקרטיים ושל כבוד האדם.
ארגונים בינלאומיים ורשויות עצמאיות תיעדו בעקביות את קריסת שלטון החוק, את הפגיעה הקשה בחופש העיתונות ואת ריקון ההליכים האלקטורליים מתוכן ממשי.
חופש הביטוי והעיתונות הוגבלו באופן חמור, תוך מעצר עיתונאים, סגירת כלי תקשורת וחסימת אתרים עצמאיים. תנאי חייהם של מיליוני אזרחים הידרדרו בצורה דרמטית.
כלכלה קורסת, אינפלציה קיצונית ומחסור כרוני במוצרי יסוד הפכו את חיי היומיום למאבק הישרדות עבור רוב האוכלוסייה.
למעלה משבעה עד שמונה מיליון בני אדם נמלטו מהמדינה, אחת ממשברי ההגירה הגדולים של המאה העשרים ואחת, כל זאת לצד פשעים חמורים נוספים שבוצעו נגד האוכלוסייה האזרחית עצמה.
לכידתו של ניקולס מדורו
ב-3 בינואר 2026, הודיע נשיא ארצות הברית כי מבצע צבאי רחב היקף בוצע בוונצואלה והוביל ללכידתו של ניקולס מדורו ושל רעייתו.
לדברי הנשיא האמריקאי, מדורו נלכד בידי כוחות אמריקאיים והוצא אל מחוץ לשטח ונצואלה. הרקע למבצע כלל חודשים ארוכים של מתיחות, סנקציות והאשמות מצד ארצות הברית בדבר מעורבותו של המשטר בסחר בסמים ובנרקו טרור.
מדוע משטרים כאלה מאיימים מעבר לגבולותיהם?
משטר סמכותני איננו נותר כלוא בגבולות מדינתו. מדינות שבהן הדמוקרטיה מוחלשת והמוסדות כפופים לאדם אחד או לקבוצה מצומצמת מועדות להתפשטות של שחיתות, פשיעה מאורגנת, ניצול אזרחים ודיכוי שיטתי.
המשבר בוונצואלה נקשר לרשתות פשיעה חוצות גבולות, לגלי הגירה כפויה ולהחרפת מתחים אזוריים.
גם אם כל פעולה צבאית מעוררת שאלות מורכבות של משפט ואסטרטגיה, הוכח באופן ברור כי משטרים החונקים חירויות בסיסיות ופוגעים בזכויות אדם יוצרים חוסר יציבות אזורי, דוחפים אוכלוסיות שלמות לנדודים ומעודדים תרבות של חסינות מעונש.
מבט ישראלי על המאבק בסמכותנות
ישראל, כדמוקרטיה המתמודדת לאורך שנות קיומה עם איומים קיומיים, חזרה והבהירה כי חירות, שלטון החוק וביטחון האזרחים אינם ניתנים למשא ומתן.
לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023 הדגישה ישראל כי הגנה על אזרחים ונטרול איומים טרוריסטיים או התפשטותיים הם צורך אסטרטגי מובהק.
בהיגיון זה, ברור כי משטרים המעודדים חוסר ביטחון, דיכוי פנימי ושיתוף פעולה עם רשתות פשיעה חוצות גבולות מהווים סכנה החורגת הרבה מעבר לשטחם הריבוני.
כיום העולם, ובפרט ממשלות נחושות כדוגמת ארצות הברית, מכיר בסיכונים שמציבים משטרים סמכותניים כאשר הם פועלים ללא איזונים דמוקרטיים וללא מנגנוני אחריות ושקיפות.
לכידתו של מדורו בידי מעצמה זרה, כפי שדווח על ידי הרשויות האמריקאיות, מהווה נקודת מפנה במאבק העולמי נגד מכת הסמים הקשים והטרור הבינלאומי.
הצביעות המשפטית
כצפוי, נצפתה מיד מחאה מוכרת מצד חוגים "הומניסטיים", המכתירים את עצמם כמצפן מוסרי, לצד זרמים ווקיסטיים, שלקו לפתע בחרדה משפטית חריפה.
בעיניהם, מעצרו של דיקטטור המואשם בהחרבת מדינה, בהרעבת אזרחיה ובדיכוי כל אופוזיציה מצטמצם בראש ובראשונה לבעיה של פרוצדורה.
כך נחשפת היפוך מוסרי מטריד. המשפט, שנועד להגן על האדם, הופך למסך עשן מופשט שמטרתו לשתק כל פעולה נגד מי שרמסו אותו בשיטתיות. כאשר הצורה מקודשת על חשבון המציאות, התוצאה היא הגנה בפועל על חסינותם של עריצים בשם פורמליזם ריק מתוכן.
ואכן, משטרים המאמצים רטוריקה אנטי מערבית מיהרו לגנות את המבצע כהפרה בוטה של ריבונות וכמעשה תוקפנות.
איראן, בעלת ברית ותיקה של ונצואלה, גינתה את הפעולה האמריקאית וקראה למועצת הביטחון של האו״ם להתערב.
תגובה זו מדגישה כי האירוע אינו נתפס רק כוויכוח משפטי מופשט, אלא כאות אזהרה פוליטי כבד משקל עבור משטרים סמכותניים נוספים החוששים לעתידם נוכח חזרתה של הלגיטימיות הדמוקרטית.
על פי ניתוחים שונים, גם בתוך החברה האיראנית עצמה מהדהדת נפילתו של דיקטטור המקורב לטהראן כרמז לאפשרות של שינוי עמוק אף בלב הרפובליקה האסלאמית.
באופן קר, שקול ואובייקטיבי, לקהילה הבינלאומית קיים אינטרס אסטרטגי ברור לתמוך בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובשלטון החוק, שכן קריסה פנימית מובילה כמעט תמיד לאי יציבות אזורית.
ומנקודת מבטן של דמוקרטיות כישראל, המוקירות ביטחון וחירויות אזרח, עולם שבו משטרים כאלה חוזרים להיות הנורמה הוא עולם מסוכן ובלתי יציב.
0 תגובות