בזמן שרחובות איראן בוערים, אלפים ממתנגדי המשטר נטבחים ללא רחם בידי משטר שלא בוחל בדבר ומנסה בכל כוחו לפזר כל התנגדות, עולות שאלות שונות בנוגע ליום שאחרי כשהשאלה שהיא אולי המטרידה מכולן היא - האם יש חלופה מתונה להנהגה הדתית הקיימת כיום באיראן? תשובה האפשרית לכך היא: חוסיין וחיד ח'וראסאני.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ח'וראסאני, בן 105 היום, נולד בשנת 1921 בנישאפור שבח’וראסאן. בניגוד לחמינאי, ח'וראסאני עזב את איראן של השאה (1949) ויצא לבקש דבר חכמה מפי הסמכויות הדתיות הגדולות בעיר הקדושה למוסלמים נג'ף, עיראק, שם שלטת השיעה ה'שקטה', יריבת השיעה המהפכנית. הוא היה אחד מתלמידיו הבולטים של האייתוללה הנודע אל ח'ואי, יחד עם ידידו עלי סיסתאני, שנחשב לגדול פוסקי ההלכה, השריעה, בעולם השיעי.
מששב לאיראן (1972) צבר לו קהל מעריצים בקרב חכמי הדת המקצועיים בעיר קום, וכיום יש כאלפיים-שלושת אלפים תלמידים בכל הרצאה שלו. בניגוד לח'ומייני, התמקד ח'וראסאני בלימוד השריעה: הוא בז לפעילות פוליטית, וגם לפילוסופיה ומיסטיקה, שח'ומייני היה מומחה בהן. לדעתו, הקוראן וסיפורי האימאמים מכילים את כל מה שנדרש לאדם.
בכתביו ובהרצאותיו מבקר ח'וראסאני את דוקטרינת שלטון חכם השריעה, שפיתח ח'ומייני ולפיה החכם הוא השליט העליון במדינה - דוקטרינת השלטון של המהפכה האסלאמית.
ח'ומייני טען שחכם השריעה הוא 'האפוטרופוס החוקי של היתומים' ולכן עליו לשלוט ביתומי העולם כולו. ח'וראסאני מסביר ביובש שחכמי השריעה אמורים לעזור ליתומים אמיתיים ולא סמליים, ובאמצעות פסיקות הלכתיות ולא רובים. תפקידם הוא להיות 'שומרי הביצה' של האסלאם, קרי שומרי הקהילה ומדריכיה בדרך הדת. זאת יעשו לא באמצעות שלטון פוליטי, אלא באמצעות דרשות מעוררות לב על סבל האימאמים, הנחיה רוחנית ועצה טובה.
מהות האסלאם איננה פוליטיקה, אלא אסלאם. כלומר - געגועים מושכי לבב לאימאמים, ול'פאטמה מעצומה', הקדושה של קום, והליכה בדרכם. הוא מוביל טקסי אבל המוניים ביום פטירת פאטמה, ומגדף את הח'ליפים הנערצים על הסונים, שהתעללו בה וביורשי הנביא - התנהגות שפוגעת ביומרות המשטר לאחד תחתיו את כלל המוסלמים.
זוהי עמדה מסורתית, המובעת גם ברטוריקה מסורתית ותוך שימוש במונחים מסורתיים: אם אצל חמינאי תשמעו על מיני איזמים שונים בלטינית, אצל ח'וראסאני תשמעו מילים ערביות צלולות מהקוראן. בכלל, ח'וראסאני מייצג עמדה הלכתית מחמירה ושמרנית, כך שהוא מבטא ביקורת מסורתית 'מימין' למשטר.
ח'וראסאני בז לחמינאי. פעם אמר "הדברים הגיעו לנקודה שבה אנשים מסוימים זורקים מטבע והופכים לאייתוללה, זורקים מטבע נוסף והופכים לאייתוללה עצום, ועכשיו הם זורקים מטבע ורוצים להפוך ל'מודל עליון לחיקוי'". (חמינאי, איש שריעה בינוני ומטה, נטל שלא בצדק את תואר האייתוללה וקיווה להכתיר את עצמו בתואר מודל לחיקוי, התואר הבכיר ביותר בהיררכיה ההלכתית).
פעמים רבות הוא סירב לפגוש את חמינאי כשהאחרון ביקר בקום. עם זאת, לעתים הצליח חמינאי להשיג פגישה איתו, וכל אירוע כזה מפורסם בהתלהבות בתקשורת הממסדית. זו גם טוענת שסתם מגדילים את המחלוקת בין אנשי הדת הנודעים: ח'וראסאני קורא לציות לשלטון (-כי הוא מתנגד לאנרכיה) ותומך באפוטרופסות החכם (-בנושאי השריעה).
בשנת 2009 מינה חמינאי את חתנו של ח'וראסאני, לריג'אני, לנשיא בית המשפט העליון. זה נועד להיות חיבוק דוב לאייתוללה השמרני. המינוי בוטל יומיים לפני שאושר סופית, ושמועות עיקשות טענו שח'וראסאני תבע מחתנו לסרב למינוי. משנטל אותו, קידם לאריג'אני עמדות שמרניות-משטריות אלימות, וחמיו לא נרתע מלבקר אותו בחריפות, הן בנושאים כמו פגיעה בשריעה כפי שתפס אותה, הן בנושאים כמו דיכוי מפגינים.
ח'וראסאני גם מביע תמיכה בפוסקים ופוליטיקאים רפורמיסטיים, כולל צאצאי ח'ומייני (שנכדיו במחנה הרפורמי). למרות שהוא שמרן קיצוני, הוא טוען שאסור לדכא דעות לגיטימיות. אם תרצו, זו דרכו לסייע לביזור מוקדי הכוח והחלשת המשטר. עם זאת, מתנגדי המשטר ביקרו אותו על כך שלא עמד במפורש לימין המפגינים במחאה הקודמת. משפחת ח'וראסאני מחזיקה בכוח רב באיראן, ועם מותו הקרוב כבר מדברים על מינוי יורש, שימשיך את דרכו ההלכתית, שמרנית, שקטה ואופוזיציונית.
השורשים ההיסטוריים: בין נג'ף לקום
למרות המשתמע ממה שהכתב עד כה, חשוב להגדיש שח'וראסאני הוא לא "רפורמיסט" במובן המערבי של המילה (הוא שמרן מאוד), אלא הוא מייצג מודל שלטוני אחר: מודל שבו המדינה יכולה להיות דמוקרטית או לאומית, במקביל לכך שאנשי איראן חוזרים למסגדים. ביום שאחרי נפילת המשטר, הדגם של ח'וראסאני עשוי להיות הגשר שיאפשר לאיראנים דתיים ושומרי מסורת לקבל שלטון חדש וחילוני, מבלי להרגיש שהם בוגדים באמונתם.
כדי להבין את עומק המחלוקת שבין ח'וראסאני למשטר, יש לחזור למאה ה-19 ולפיצול המסורתי בתוך עולם ההלכה השיעי. לאורך רוב ההיסטוריה, חכמי הדת השיעים דגלו בגישה ה"שקטנית". הם האמינו כי כל שלטון פוליטי לפני חזרתו של "האימאם הנעלם" (המהדי) הוא בהכרח שלטון לא לגיטימי, ולכן על איש הדת להתרחק מהפוליטיקה ולהתמקד בהדרכת הקהילה ובשמירה על השריעה.
המהפכה של ח'ומייני ב-1979 הייתה בראש ובראשונה מהפכה נגד המסורת הזו. ח'ומייני הפך את הקערה על פיה כשטען שחכמי הדת אינם יכולים להמתין בחיבוק ידיים, ועליהם לתפוס את רסן השלטון כדי להכין את הקרקע לבוא הגואל. בכך הוא קרא תיגר על המרכז הדתי ההיסטורי בנג'ף שבעיראק, שנותר נאמן לגישה המפרידה בין דת למדינה.
ח'וראסאני, כחניך מובהק של אסכולת נג'ף ותלמידו של האייתוללה אל-ח'ואי, מייצג למעשה את "המסורת המקורית". עבורו, הערבוב בין הפוליטיקה המלוכלכת לבין קדושת הדת אינו רק טעות אסטרטגית, אלא חילול הקודש שפוגע במעמדם של אנשי הדת בעיני העם. כאשר ח'וראסאני מבקר את חמינאי, הוא לא מדבר רק כמתנגד פוליטי, אלא כשומר הסף של השיעה העתיקה, זו שרואה במדינה מנגנון ניהולי חילוני ובדת - מצפן רוחני נעלה.
האמונה כחופש פנימי ולא ככפייה פוליטית
בספרו "Principles of Faith" (תרגום מפרסית), ח'וראסאני מציג תפיסה שבה האמונה היא בראש ובראשונה מצפן מוסרי המעניק לאדם "שקט נפשי" ומשחרר אותו מהפחדים הקיומיים של העולם החומרי. בניגוד לשימוש של המשטר בדת ככלי לשליטה, ח'וראסאני טוען כי תפקיד הדת הוא לרסן את האגו והיצרים האנושיים, ובכך ליצור חברה הרמונית המבוססת על "פילוסופיה של פיוס" ולא על אכיפה אלימה.
ח'וראסאני אף מדגיש כי השכל האנושי מסוגל לזהות צדק כערך מוחלט ודיכוי כרע מוחלט. לשיטתו, אלוקים הוא צודק בהכרח, וכל צורה של דיכוי (Zulm) נובעת מחולשה או מבורות - תכונות שאינן קיימות בבורא. בכך הוא רומז כי שלטון המשתמש בדיכוי למעשה מתרחק מ'המהות האלוקית'.
הספר אף מבחין בין "שלטון חכם ההלכה" הפוליטי לבין מוסד ה"אימאמה" הרוחני. ח'וראסאני מדגיש שהמנהיג האמיתי חייב להיות חסין מטעויות (Infallible), ובהיעדר מנהיג כזה, על חכמי הדת להסתפק בהדרכה רוחנית ובענווה. כמודל לשלמות הוא מציג את האימאם עלי - לא כשליט עריץ, אלא כמי שחי בצניעות קיצונית והעמיד את צדק הכלל לפני טובתו האישית.
מה צופן העתיד
המתח הזה מזכיר תקופות מוקדמות יותר בהיסטוריה האיראנית, כמו "המהפכה החוקתית הפרסית" (1906), אז נאבקו חכמי דת ליברלים ושמרנים על דמותה של המדינה. ח'וראסאני הוא החוליה המקשרת לימים שבהם הממסד הדתי לא היה "הבוס" של המדינה, אלא המבקר החריף ביותר שלה מבחוץ.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ח'וראסאני, אחד החכמים החשובים ביותר באיראן, הוא דוגמה טובה לקולות דומיננטיים בקהילת חכמי הדת. רבים שם מסתייגים מהמשטר, וזאת ממגוון עמדות וסיבות. הם ממשיכים את תרבות המחלוקת והדיון הציבורי-הלכתי, שרווחה בקרב חכמי השיעה מימי קדם.
0 תגובות