בעוד המערב נראה לעיתים קרובות שבוי בתפיסה שטחית או לעומתית כלפי היהדות, נשיא ארגנטינה, חבייר מיליי, מייצג תפנית היסטורית משמעותית.
מיליי, שנולד כקתולי אך ספוג עמוק במחשבה היהודית, מפגין התלהבות שחוצה את גבולות הברית האסטרטגית בין מדינות ומגיעה לממדים רוחניים. לצידו, מיעוט נוצרי וזרמים אוונגליסטיים מתחילים להבחין במה שעדיין נסתר מעיני שאר העולם: היהדות אינה רק דת מן העבר, אלא המקור החי של החירות וכבוד האדם.
ניתוח זה בוחן את שורשי האהבה המפתיעה הזו ואת מה שהיא מגלה על הקשר הסמוי בין ישראל לגורל העמים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הלהט של חאבייר מיליי
גישתו של חבייר מיליי מבלבלת את הפרשנים הקלאסיים. הרגש העז שהוא מפגין כלפי העם היהודי חורג מגדר סובלנות גרידא ונכנס לתחום של הזדהות רוחנית עמוקה. למרות שצמח בתרבות קתולית, נראה שמיליי ביצע "שיבה אל המקור". עבורו, ערכה של ישראל אינו טמון בחסד דתי, אלא בהכרה בריבונות הפרט ובחוק המוסרי כפי שהם מופיעים בתורה.
החום המשתקף בדמעותיו בכותל המערבי או בחיבוקיו עם רבנים מבטא תחושת שייכות אינטלקטואלית.
הוא רואה ביהדות את השורש הבלתי ניתן להריסה של חירות האדם אל מול הקולקטיביזם. תפנית זו, שמיליי הוא ביטויה התוסס ביותר, אינה נובעת מחישוב דיפלומטי פשוט, אלא אהבת ישראל מהותית. הוא אוהב את היהודי כי הוא רואה בו את שומר האמת ההיסטורית.
הפרדוקס הקתולי והאהדה האוונגליסטית
הקתוליות קיימה לאורך ההיסטוריה מערכת יחסים של "תחליף" עם היהדות (תאוריית ההחלפה, הרעיון שהכנסייה מחליפה את עם ישראל Versus Israël). מיליי מופיע כמי ששובר דפוס זה, הוא אינו מתבונן ביהדות כדת ששייכת לעבר, אלא כמנוע של חיוניות לעתיד.
במקביל, התמיכה המסיבית של הזרמים האוונגליסטיים בישראל נשענת על יסודות שונים, המכונים לעיתים "ציונות נוצרית". קשר זה מבוסס על קריאה מילולית של הפסוק בספר בראשית: "ואברכה מברכיך". עבור האוונגליסט, גורל הלאום שלו קשור ישירות ליחסו כלפי ישראל.
בניגוד לראייה פוליטית חילונית, האוונגליסטים תופסים את שיבת העם היהודי לארצו כאות למימוש נבואי כביר. היהודי נתפס כאן כ"שומר הזמן" של ההיסטוריה האלוקית. למרות שאידאולוגיה זו מעוררת מורכבות עבור העם היהודי, לא נתעכב על כך כאן.
אל מול אובדן הערכים במערב, תנועות אלו מחפשות עוגן יציב. היהדות מייצגת עבורן את האותנטיות של דבר ה' שלא סטה מדרכו, ומציעה מצפן מוסרי בעולם שנתפס בעיניהן, כנראה בצדק, כמתפרק.
זהו מחזה מרתק, כמעט מסחרר, לצפות בתהפוכות ההיסטוריה. לאחר אלפיים שנות עוינות, בוז ורדיפות, לראות עמים השואבים לפתע את הישרדותם המוסרית דווקא מהמקור אותו ניסו בעבר לייבש, זהו צדק היסטורי מפעים.
הכרה מאוחרת ובוערת זו הופכת את "הבעיה היהודית" של אתמול לפתרון הרוחני היחיד של מערב אובד דרך.
מה קורה במעמקים?
מה באמת מתחולל בלבן של אותן אומות? אנו עדים לעייפות מהאוניברסליזם המופשט המוחק זהויות. קיימת הערכה עמוקה לעם ששמר על זהותו ללא פגע למרות אלפיים שנות גלות. זוהי הערצה ליכולת העמידות.
היהדות, בחיבור שהיא יוצרת בין הארץ (ישראל) לשמיים (התורה), מציעה מודל של חיים שלמים שנוכרים רבים מבקשים למצוא מחדש.
הם רואים בדבקות היהודית במסורת סוג של אצילות שהיו רוצים להחדיר בתרבויותיהם שלהם. מעל לכל, קיימת ההבנה שבלי השורש היהודי, בניין הערכים המערבי עלול לקרוס. האהבה שמפגין אדם כמו מיליי היא זעקת הכרה של מי שמבין שחירותו שלו יונקת את חיותה ממעמד הר סיני.
אם נבחן את הדברים בעומק הלב, נוכל לומר, גם אם הדבר קשה לעיכול עבור חלק מהאנשים, שלא מדובר רק בתמיכה פוליטית, אלא בהכרה אמיתית בחוב היסטורי. מעורב בכך צער עמוק, כמעט כאב היסטורי, לנוכח כל מה שעבר על העם הזה לאורך הדורות.
האומות הללו מבינות בתדהמה שלמרות הניסיונות למחוק אותו, העם הזה ידע לשמר מסר אוניברסלי בטהרתו המוחלטת, ללא עיוות. הן מבינות לפתע שגורלה של ישראל הוא המראה המשקפת את מאבקה של האנושות כולה למען משמעות, אמת ורוחניות נעלה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אנו מתקרבים לרגע של אמת, שבו העמים, מתוך מודעות משחררת, יכירו בגאווה בערך ובאור שמפיץ עם ישראל בנתיב דברי הימים של העולם. בקרוב במהרה בימינו אמן.
0 תגובות