העולם כולו נושא בימים אלו את עיניו לעבר שוויץ, שם צפויה להתקיים פגישה רשמית וחגיגית שתחתום, ככל הנראה, על הסכם חדש ומעורר מחלוקת בין ארצות הברית לאיראן. בעוד שבמערב ובכלי התקשורת העולמיים מנסים להציג את המהלך כהישג דיפלומטי משמעותי, ובכירי הממשלים כבר נערכים לגזירת הקרדיטים מול המצלמות, בישראל שוררת דאגה עמוקה מפני המשמעויות של ההסכם המסתמן על עתיד האזור.
בשיחה מיוחדת עם יוסי סרגובסקי באולפן "כיכר השבת", מנתח הפרשן לענייני איראן, ד"ר ג'קי זבולון, את ההסכם החדש ומצייר תמונה מורכבת שצריכה להדליק נורות אזהרה אדומות בירושלים. לדבריו, בעוד שמבחינתה של ארצות הברית מדובר בהסכם מצוין שמשרת את האינטרסים המיידיים שלה, הרי שעבור מדינת ישראל מדובר ביום שעלול להתברר כפורענות ביטחונית של ממש.
ד"ר זבולון מסביר כי ישראל יצאה למערכה האחרונה, מתוך שלוש מטרות אסטרטגיות ברורות: נטרול מוחלט של תוכנית הגרעין האיראנית, עצירת מערך הטילים הבליסטיים של המשטר, ופירוק רשת הפרוקסים וארגוני הטרור המשמשים כזרועות הביצוע של טהרן ברחבי המזרח התיכון.
אולם, להערכתו של זבולון, ההסכם הנוכחי לא יכלול את כל הסעיפים הללו בצורה שבישראל קיוו לה. המשמעות המיידית של הדבר היא שתוצאות המלחמה לא ימונפו לכדי שקט ארוך טווח, וישראל תיאלץ להתמודד עם סבבי לחימה נוספים בעתיד, כשהיא נותרת באפלה ללא יכולת לדעת מתי יחליטו האיראנים להפעיל את הנשק הבליסטי או את האורניום, שכבר כעת קרוב לרמת העשרה מדאיגה של 60 אחוזים.
בתגובה לתהייה כיצד הסכם כזה משרת את ארצות הברית, מול מי שרואה בה לאורך עשרות שנים את "השטן הגדול" ושורף את דגליה, מסביר ד"ר זבולון כי עבור המשטר בטהרן מדובר בהישג פוליטי כביר. כל עוד המשטר האיראני יכול להמשיך להתקיים, לשמר את כוחו ואף אחד לא מתערב בענייניו הפנימיים, הרי שמבחינתו חתימה על הסכם כזה היא פתרון מוצלח ביותר.
לדברי ד"ר זבולון, הוא מעדיף שלא להשתמש במושגים המוחלטים של "ניצחון או הפסד" בשדה הקרב הצבאי, שכן ישראל אכן הנחיתה מכות קשות על איראן, אך במישור המדיני והתודעתי התמונה שונה לחלוטין. איראן אמנם הפסיקה את הלחימה, אך היא ניצחה באופן גורף במשא ומתן. המשטר האיראני הוכיח לעולם שהוא יודע לעמוד על שלו ולא נופל על הברכיים גם מול המעצמה החזקה בתבל.
זבולון מדגיש כי העיניים של מעצמות כמו סין, רוסיה וצפון קוריאה נשואות כעת לטהרן, והעמדה החלשה והלא-החלטית של מנהיגות ארצות הברית נתפסת בעיניהן כחולשה גדולה, בעוד שאיראן יוצאת כשידה על העליונה. בראיית המקרו, משמרות המהפכה אמנם כועסים ופגועים יותר בעקבות המלחמה, אך הם שולטים באיראן דה-פקטו בצורה חזקה וגורפת מאי פעם.
חלק מרכזי מהניתוח מוקדש למישור הפוליטי-אסטרטגי וליחסיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הממשל האמריקאי. לנושאה של השאלה האם נתניהו טעה כששם את כל ה"ז'יטונים" שלו על דונלד טראמפ באופן אישי ובכך איבד את התמיכה במפלגה הדמוקרטית, מציג ד"ר זבולון גישה אסטרטגית שונה לחלוטין.
לשיטתו, הטעות אינה נעוצה בבחירת צד פוליטי, אלא בהתמקדות באנשים במקום במערכות. לו היה מייעץ לראש הממשלה, היה ממליץ לו להשקיע במנגנונים ממוסדים ולא בדמויות מתחלפות.
הדרך הנכונה, לדבריו, היא לעגן את ההבנות הביטחוניות והמחויבויות של ארה"ב בחוקים דו-מפלגתיים בתוך הקונגרס, כך שההסכמים והפיקוח על הגרעין יישארו בתוקף גם כאשר הנשיא מתחלף ומפלגה אחרת עולה לשלטון.
למרות התחזיות הקודרות, זבולון מבקש להכניס את הדברים לפרופורציה ומפגין אופטימיות יחסית לגבי עתיד הברית בין המדינות. הוא משווה את היחסים בין ישראל לארה"ב למוסד הנישואין, שבו ישנן עליות ומורדות טבעיות.
לדבריו, גם אם כעת המערכת נמצאת בשפל, ואפילו אם דונלד טראמפ נוזף פומבית בנתניהו, מדובר בסגנון המוכר שלו ואין להתרגש מכך יתר על המידה, שכן הערוצים הדיפלומטיים השקטים ממשיכים לעבוד יום וליל. ההיסטוריה מוכיחה שגם נשיאים דמוקרטיים תמכו תמיד בבסיס הביטחוני של מדינת ישראל מתוך אינטרסים עמוקים ומשותפים, והברית הזו תימשך לטוב ולרע.
במבט צופה פני עתיד אל עבר 60 הימים הקרובים, מזכיר ד"ר זבולון כי המזרח התיכון הוא חבית נפץ דינמית שבה הכללים יכולים להשתנות בן רגע. קיימת תמיד האפשרות שתחול תפנית של הרגע האחרון, המוערכת בפגישה בשוויץ, וההסכם יקרוס ויפנה את מקומו לחזרת מעגל הלחימה.
במידה וההסכם אכן ייחתם כמתוכנן, ישראל תיאלץ להישאר בעמדת המתנה ותצפית מהצד, תוך ניסיון להדק את שיתוף הפעולה עם האמריקאים כדי להבטיח פיקוח הדוק ככל הניתן על האורניום. יחד עם זאת, בכל הנוגע לאיומי הטילים הבליסטיים ורשת הפרוקסים, התחזית שלו נותרת פסימית: האיומים הללו פה כדי להישאר, ולאחר תקופת רגיעה זמנית – בין אם תהיה זו שנה או חמש שנים – ישראל תיאלץ להתמודד איתם שוב בסבבים הבאים.
0 תגובות