מבלי לאבחן את דונלד טראמפ, ניתן לזהות בדמותו הציבורית שלושה צרכים בולטים מאוד: לשלוט, להיתפס כמנצח, ולעולם לא להיראות מושפל. הוא נוטה להפוך את הפוליטיקה לזירת עימות אישית. הוא אינו רוצה רק להשיג תוצאה, אלא שכל העולם יראה שהוא זה שכפה אותה. לכן הוא מתקשה לשאת סתירה, נוטה להציג מחדש את תוצאותיו של מאבק כוח כניצחון, ומעדיף הכרזה דרמטית על פני הודאה בפשרה.
מול איראן, כאן מתגלה נקודת התורפה שלו: הוא זקוק להסכם שיוכל לכנותו ניצחון, בעוד שהמשטר האיראני זקוק להכריז כי מעולם לא נכנע. מכאן שטראמפ עלול להגן זמן רב יותר על הסכם עמום, לא בהכרח משום שאינו מזהה את הסכנה, אלא משום שהודאה פומבית בכך שהוליכו אותו שולל תפגע בלב הדימוי הפוליטי והאישי שבנה לעצמו.
הבעיה של טראמפ בזירה האיראנית היא שהוא רצה להיות בעת ובעונה אחת האיש שמטיל אימה על איראן, והאיש שמביא להסכם. אלא ששני התפקידים הללו הופכים לסותרים כאשר הצד השני מסרב בפומבי להיראות כמובס.
הסכם טראמפ-איראן: פשרה זמנית, לא כניעה של טהרן
ב-17 ביוני 2026 העבירה וושינגטון לקונגרס מזכר ביניים עם טהרן: הפסקת הפעולות, פתיחה הדרגתית של מצרי הורמוז, השעיה של כמה צעדים אמריקניים ותקופה של שישים יום שנועדה להגיע להסכם רחב יותר. אין מדובר אפוא בכניעה האיראנית שעליה דיבר טראמפ בעבר, אלא בהסדר זמני בין שני יריבים שעדיין לא פתרו את המחלוקות היסודיות ביניהם.
טראמפ טען כי איראן הסכימה לפיקוח גרעיני נרחב מאוד. טהרן חלקה בפומבי על גרסה זו והכחישה שהסכימה לדיונים כאלה. הפער הזה מזיק לטראמפ מבחינה פוליטית, גם אם קיימים סעיפים ממשיים מאחורי הקלעים: מי שמכריז שהשיג הישג נראה מוחלש כאשר הצד השני ממהר להצהיר שלא ויתר על דבר.
מדוע איראן יכולה להכריז על ניצחון גם בלי לוותר באמת
איראן אינה מנהלת משא ומתן רק על אינטרסים חומריים. היא מנהלת משא ומתן על הישרדותה האידאולוגית, על הלגיטימציה המהפכנית שלה ועל יכולתה להמשיך ולהצהיר בפני אזרחיה: "לא כרענו בפני אמריקה". טראמפ, לעומתה, זקוק לתוצאה נראית לעין.
הוא חייב להראות לציבור האמריקני שמנע מלחמה ממושכת, הבטיח את פתיחת את מצרי הורמוז, מנע עלייה מתמשכת במחירי הנפט והפך עימות צבאי לניצחון דיפלומטי.
מי שחייב להגיע להסכם עלול להפוך לפגיע מול מי שיכול לעכב, להכחיש, להתגרות ואז לשוב לשולחן המשא ומתן.
>>> היסוד של הסיפור כולו, נקודת המפתח הקריטית, היא שאיראן יודעת שטראמפ זקוק ליציאה מהמשבר.
טראמפ יודע שאיראן זקוקה להקלה כלכלית ולמרווח נשימה. אולם לאיראנים יש יתרון פסיכולוגי: הם יכולים תמיד לטעון שלא ויתרו על דבר, משום שהמערכת הפוליטית שלהם הופכת את הסירוב הפומבי לסמל של כבוד לאומי.
טראמפ, לעומת זאת, אינו יכול לומר בקלות: "בחרתי בפשרה חלקית כדי למנוע מלחמה אזורית". הדבר אינו תואם לא את שפתו ולא את הדמות הפוליטית שלו. הוא חייב לומר: "ניצחנו". אלא שהמשטר האיראני שולל ממנו את חומר הגלם הנחוץ לו לניצחון התודעתי הזה.
שיטת טראמפ: לאיים, לערער, לנהל משא ומתן, ואז להכריז על ניצחון
טראמפ אינו מנהל משא ומתן כדיפלומט קלאסי. בדרך כלל, הדפוס שלו נראה כך:
1. הוא מציב איום מרבי.
2. הוא יוצר אווירה של אי ודאות.
3. הוא מאלץ את הצד השני להגיב.
4. לאחר מכן הוא מציג כל ויתור, גם חלקי, כניצחון היסטורי.
שיטה זו עשויה לעבוד מול גורם כלכלי, שותף מסחרי, מוסד פנימי או בעל ברית התלוי בוושינגטון. היא יעילה הרבה פחות מול משטר מהפכני שחי פוליטית מן הסירוב להיות מושפל בידי אמריקה. איראן אינה יכולה להעניק לו בפומבי את מה שהוא מבקש: תמונת כניעה.
גם אם טהרן מסכימה בחשאי למנגנונים מסוימים, היא חייבת להכריז בפומבי שלא נכנעה. אחמד וחידי, דמות בולטת במשמרות המהפכה, מתואר כאחד ממובילי קו הדורש שכל הסכם יוצג כניצחון איראני ולא ככניעה שנכפתה על טהרן בידי וושינגטון.
מדוע טראמפ ממשיך למרות אזהרות ה-CIA?
לפי דיווח של Axios שצוטט ב-Jerusalem Post, ראש ה-CIA ג'ון רטקליף הזהיר בכירים אמריקנים, ובהם טראמפ, כי המודיעין הקיים מטיל ספק בנכונותה האמיתית של איראן לוותר בתחום הגרעין. אין פירוש הדבר שטראמפ מתעלם בהכרח מהמודיעין. ייתכן שהוא מעריך שהסיכון שבהסכם בעייתי נמוך, בטווח הקצר, מהמחיר הפוליטי והאסטרטגי של מלחמה שאין לה תוצאה ברורה. כאן החשיבה שלו נעשית עסקית ועסקנית יותר.
הוא אינו שואל רק: "האם איראן כנה?" הוא שואל גם: "האם אוכל להשיג די כדי להכריז על ניצחון, להפחית את הסיכון הצבאי, להרגיע את השווקים, להוריד את הלחץ האנרגטי ולצאת מהעימות בלי להיראות כמי שנסוג?"
הטעות האפשרית שלו היא להאמין שהסכם זמני, המלווה בהצהרות אמריקניות אופטימיות, מספיק כדי להחזיר את ההרתעה. אלא שהרתעה אינה נשענת על הודעה אמריקנית. היא נשענת על תפיסתו של היריב. ונראה שהיריב האיראני כבר הבין שטראמפ חושש כיום יותר מהסתבכות ממושכת מאשר מהשפלה רטורית.
הפרדוקס של טראמפ: הכוח שהפך לחולשה
טראמפ בנה את כוחו על אי צפיות. איומיו כה חריפים עד שהם מכריחים את היריב לשאול את עצמו אם מדובר בבלוף או אם הוא אכן מוכן ללכת עד הסוף. ניתוחים של שיטת המשא ומתן שלו תיארו אותה כשילוב של הסלמה, הצגה תקשורתית ולחץ פסיכולוגי. אולם לשיטה זו יש גם חולשה.
כאשר היריב מקבל על עצמו את הסיכון, סופג את המכות, מסרב בפומבי להירתע וממתין לכך שטראמפ ירצה לסיים את העימות, האיום מפסיק בהדרגה להיות מנוף לחץ. הוא הופך לחוב פוליטי.
טראמפ איים בעוצמה רבה. הוא הפעיל את הכוח האמריקני. הוא הציג את איראן כיריב שאפשר לכפות עליו תנאים. ואז הוא נזקק ליציאה מוסכמת. מרגע זה, כל נסיגה אמריקנית מנוצלת בידי טהרן כניצחון אידאולוגי.
אין הכרח שטראמפ השתנה מבפנים. ייתכן שהמבנה של המשחק הוא שהתהפך נגדו. בתחילה הוא הטיל פחד. כיום הוא נראה כמי שמבקש מוצא. ובתרבות הפוליטית האיראנית, מי שמבקש מוצא יכול להיות מוצג כמי שנכנע.
מבחן האמת: האם טראמפ עדיין יכול לטעון לניצחון מול איראן?
טראמפ לא יישפט על מזכר הביניים של 17 ביוני 2026 בלבד. הוא יישפט על התוצאות הממשיות של שישים הימים שלאחריו.
השאלה האסטרטגית היא אפוא זו: האם ניתן באמת לראות בהסכם הצלחה עבור וושינגטון, אם איראן משיגה הקלה כלכלית משמעותית, שומרת על יכולות גרעיניות ובליסטיות חיוניות, משמרת את השפעתה האזורית, מגבילה את מנגנוני הפיקוח, ובו בזמן מצליחה להציג את תוצאות המשא ומתן כניצחון על ארצות הברית?
מנגד, טראמפ עדיין יוכל לטעון לניצחון אם מנגנוני הפיקוח אכן ייושמו, אם מאגר החומר הגרעיני יצומצם תחת פיקוח בינלאומי, אם השיט במצרי הורמוז יובטח לאורך זמן ואם כל ויתור כלכלי יותנה בהתחייבויות מדויקות, ניתנות לבדיקה ונתונות לסנקציות מיידיות במקרה של הפרה. הסיכוי שזה אכן יקרה - נמוך מאוד.
המסקנה האסטרטגית ברורה: הסכם אינו ניצחון רק מפני שהוא משעה משבר או מייצר תמונה דיפלומטית. הוא הופך לניצחון רק אם הוא משנה בפועל את מאזן הכוחות. אם איראן שומרת על יכולותיה המרכזיות, משמרת את רשתות ההשפעה שלה, משיגה מרווח נשימה כלכלי ובמקביל יכולה להכריז שהכתיבה את תנאיה לארצות הברית, טראמפ לא ניטרל איום. הוא קנה שקט זמני במחיר של נסיגה אסטרטגית.
0 תגובות