משהו עמוק אינו מסתדר בארכיטקטורה האסטרטגית החדשה שמתגבשת בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן, ואולי בהמשך גם מצרים. מדינות שמכירות היטב את האיום האיראני, שחיו במשך שנים תחת צל הטילים, הכטב"מים והשלוחות של טהרן, בוחרות כעת לבנות מנגנון ביטחוני משלהן. אלא שבמקום להפוך את ישראל, שכבר הוכיחה בפועל יכולת להתמודד עם איראן, לשותפה טבעית, הן מעדיפות לנסות ולבנות חלופה אסלאמית אזורית. כאן מתחיל הפרדוקס האמיתי.
ישראל לא חיכתה לאמריקה
ביוני 2025 ישראל לא המתינה לארצות הברית כדי לפתוח במערכה נגד המערך האסטרטגי האיראני. כבר בתחילת המתקפה הובהר בוושינגטון שישראל פועלת באופן חד צדדי וכי ארצות הברית אינה משתתפת בשלב הראשון. בתוך זמן קצר הותקפו נתנז, מערכי טילים, מערכות הגנה אווירית ומוקדים נוספים בלב המערכת האיראנית. בכירים בצמרת הצבאית, ובהם הרמטכ"ל מוחמד באקרי ומפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, נהרגו לצד מדעני גרעין ובכירים נוספים.
הכניסה האמריקנית הגיעה מאוחר יותר והוסיפה יכולות ייחודיות נגד מתקנים תת קרקעיים עמוקים, בעיקר בפורדו. אבל עוד לפני כן ישראל כבר חוללה את השינוי האסטרטגי והפסיכולוגי המרכזי: היא הוכיחה שניתן לפגוע ישירות בעומק איראן, בצמרת הפיקוד שלה ובתשתיות החשובות ביותר שלה. הטאבו נשבר.
במשך עשרות שנים כולם פחדו מאיראן
מאז המהפכה האסלאמית ב 1979 בנתה איראן בהדרגה מערכת של כוח אזורי. טילים, כטב"מים, ארגונים חמושים, שלוחות בלבנון, בעיראק ובתימן, ולחץ מתמשך על מדינות המפרץ.
המדינות הסוניות הכירו היטב את הסכנה. הן דיברו עליה, חששו ממנה, ביקשו סיוע אמריקני, ניהלו מגעים דיפלומטיים וניסו לייצר הרתעה. אבל אף אחת מהן לא העזה לעשות את מה שישראל עשתה: להעביר את העימות אל מרכז הכוח האיראני עצמו.
זו עובדה שצריכה להוביל לכאורה למסקנה פשוטה. אם סעודיה, טורקיה, פקיסטן ומצרים מחפשות ביטחון מול איראן, ישראל היא המדינה באזור שכבר הוכיחה יכולת, מודיעין, תעוזה ועוצמה מבצעית שאחרות לא הפגינו. ובכל זאת, דווקא המסקנה הזאת קשה להן לעיכול.
כמעט שמונים שנה של ניסיון להביס את ישראל
כדי להבין מדוע, צריך לזכור שהיחס לישראל בעולם הערבי אינו בנוי רק על חישוב צבאי קר. הוא נושא בתוכו גם זיכרון היסטורי עמוק.
ב 1948 כמה צבאות ערביים ניסו למנוע את התבססותה של המדינה היהודית. הם נכשלו. ישראל שרדה ואף יצאה מן המלחמה חזקה יותר מבחינה טריטוריאלית.
ב 1956 התברר שוב שישראל מסוגלת לפעול צבאית מעבר לגבולותיה. ב 1967 ספגו מצרים, סוריה וירדן תבוסה קשה בתוך ימים ספורים. ב 1973 הגיעו מצרים וסוריה להישגים משמעותיים בתחילת המלחמה, אך ישראל לא קרסה ולא הובסה אסטרטגית. ב 1982 ישראל שוב הוכיחה שהיא מסוגלת לשנות בכוח את המציאות הצבאית בלבנון.
אפשר להתווכח על כל מערכה בנפרד, אבל על התוצאה האסטרטגית הכוללת קשה להתווכח: פעם אחר פעם ניסו מדינות ערב לשבור את ישראל, ופעם אחר פעם ישראל שרדה, התחזקה והרחיבה את יתרונה הצבאי והטכנולוגי.
היום, כמעט שמונים שנה אחרי 1948, אותה מדינה שהם ביקשו למנוע את קיומה היא זו שהעזה לתקוף ישירות את איראן, מדינה גדולה ממנה פי כמה, אגרסיבית, חמושה ובעלת ניסיון של עשרות שנים בבניית עוצמה אזורית.
אולי ישראל לא חלשה מדי, אלא חזקה מדי
כאן אולי נמצאת התשובה.
מדוע סעודיה, טורקיה, פקיסטן ואולי מצרים מעדיפות לבנות ביניהן מערכת ביטחונית חדשה במקום להכיר בישראל כשותפה אסטרטגית טבעית? אולי לא משום שהן מטילות ספק בכוחה של ישראל. אולי בדיוק להפך. ישראל כבר חזקה מדי מכדי שיהיה להן קל לקבל אותה ככוח המוביל של המזרח התיכון.
עבור טורקיה, הכרה בישראל כציר אסטרטגי מרכזי פירושה להודות שיש באזור מתחרה משמעותית על הנהגה, עוצמה והשפעה.
עבור סעודיה, הדבר מחייב להכיר בכך שהכוח הצבאי היעיל ביותר מול האיום האיראני אינו בהכרח ערבי או מוסלמי.
עבור פקיסטן מדובר גם בבעיה אידאולוגית וזהותית, מעבר לשיקולים צבאיים. ועבור מצרים, מדובר בהכרה נוספת בכך שהמזרח התיכון כבר אינו מתנהל בהכרח סביב קהיר.
הם רוצים ביטחון, אבל לא דרך ישראל
ייתכן לכן שהברית החדשה אינה נועדה רק להתמודד עם אויב מסוים. היא נועדה לייצר עצמאות אסטרטגית.
סעודיה מביאה כסף, השפעה ומעמד בעולם הערבי. טורקיה מביאה תעשייה ביטחונית, ניסיון מבצעי ויכולת ייצור. פקיסטן מביאה צבא גדול ומעמד של מעצמה גרעינית. מצרים, אם תצטרף, תביא משקל דמוגרפי, גאוגרפי וצבאי .יחד הן עשויות לנסות להקים מוקד כוח חדש, שאינו תלוי לחלוטין בארצות הברית וגם אינו מחייב אותן להכיר בישראל כמובילת האזור.
מכאן אפשר להבין שהשאלה האמיתית מבחינתן אינה רק מי יגן עליהן מפני איראן.
השאלה היא כיצד להגן על עצמן מפני איראן בלי להזדקק לישראל. וזו כבר שאלה אחרת לחלוטין. אבל כאן מתחילה הסתירה. כי בסופו של דבר, האיום האיראני אינו תיאוריה.
איראן בנתה במשך עשרות שנים מערכת של כוח אזורי, הפעילה שלוחות, איימה על מדינות המפרץ והשקיעה הון עצום ביכולת לפגוע ביריביה. ישראל הייתה זו שלקחה את הסיכון והעזה לפגוע ישירות במערכת הזאת.
לכן מדינה סונית שמסתכלת רק על המציאות הביטחונית הייתה יכולה לראות בישראל שותפה טבעית. לא מתוך אהבה, לא מתוך אידאולוגיה, אלא מתוך אינטרס.
אלא שכאן נכנסים ההיסטוריה, היוקרה, הזהות והמאבק על הנהגת האזור. לקבל את ישראל כשותפה אסטרטגית מרכזית פירושו להכיר במה שההיסטוריה כבר קבעה: המדינה שחלק מהעולם הערבי ניסה להשמיד הפכה לאחת המעצמות הצבאיות המרשימות ביותר במזרח התיכון.
הפרדוקס כבר אינו צבאי
לכן אולי הבעיה האמיתית של העולם הסוני איננה ישראל החלשה, אלא ישראל החזקה. לא ישראל שאינה מסוגלת להגן עליהם, אלא ישראל שהוכיחה שהיא מסוגלת לעשות את מה שהם עצמם לא העזו לעשות.
הם רוצים עצמאות מול איראן, אבל אינם רוצים שעצמאות זו תעבור דרך ירושלים. הם רוצים ביטחון, אבל אינם רוצים שהכוח שמספק אותו יהפוך למרכז הכובד החדש של האזור. וזה לב העניין. ישראל כבר הוכיחה שהיא מסוגלת לפגוע באיראן. כעת השאלה איננה אם היא חזקה מספיק. השאלה היא כמה זמן יוכלו מדינות האזור להמשיך לבנות אסטרטגיה שלמה סביב הניסיון שלא להכיר במשמעות המלאה של הכוח הישראלי.
1 תגובות