בקצה קראצ'י, הרחק מהמספנות התעשייתיות ומהטכנולוגיה המודרנית, נשמעים קולות אחרים: הלמות פטישים, חריקת מסורים ורעש כלי העבודה על העץ. בתוך סדנאות פתוחות ובשטחים מאובקים ניצבים שלדים עצומים של סירות דיג, שנבנות לאט, בעבודת יד, לוח אחר לוח.
זהו איברהים הידרי, יישוב חוף עתיק בפאתי קראצ'י, שבפקיסטן שנחשב לאחד המקומות המזוהים ביותר עם מסורת הדיג ובניית הסירות של האזור. לדברי פעילים מקומיים, המקום היה קשור להתפתחות קראצ'י ולמגזר הדיג שלה במשך דורות.
למרות התפשטותן של מספנות תעשייתיות ושיטות ייצור מודרניות, בעלי המלאכה המקומיים עדיין ממשיכים לבנות את כלי השיט בשיטה מסורתית.
העץ אינו נבחר באקראי. בעלי המלאכה משתמשים בין היתר באקליפטוס מקומי ובעץ טיק אפריקאי, שנחשב עמיד בפני תנאי הים. החלקים נחתכים בהתאם לסימונים שנעשים על העץ, ולאחר מכן מורכבים בהדרגה עד שהשלד החשוף הופך לסירה של ממש.
התוצאה מרשימה במיוחד. אפילו סירה קטנה שאורכה כמה מטרים עשויה לדרוש עד שלושה חודשי עבודה, ועלותה יכולה להגיע לכמיליון רופי פקיסטני, כ־3,600 דולר. סירות גדולות יותר דורשות כמובן זמן, חומר וכוח אדם רבים בהרבה.
מאחורי העבודה הקשה עומדים בעלי מלאכה שהמקצוע עובר אצל חלקם במשפחה מדור לדור.
יום העבודה מתחיל בסביבות שבע בבוקר ומסתיים רק בערב, כאשר הפועלים זוכים להפסקת צהריים של כשעתיים. הם עובדים שישה ימים בשבוע ומתמודדים לא רק עם העבודה הפיזית, אלא גם עם החום והלחות הכבדים של הקיץ ועם גשמי המונסון.
אלא שהמסורת הזו אינה חפה מאיומים. בשנים האחרונות עלו מחירי העץ, הדלק, הצבע וחומרי הגלם, וההתייקרות מקשה על דייגים להשקיע בסירות חדשות. באפריל 2026 דיווחו בעלי מלאכה בקראצ'י כי מחיר בניית סירת דיג סטנדרטית עלה מכ־500 אלף לכ־700 אלף רופי, בעוד שגם כלי שיט בינוניים התייקרו משמעותית.
בזמן שבעולם הולכים כלי שיט ונבנים במפעלים באמצעות מכונות, כאן עדיין אפשר לראות אנשים מטפסים על סולמות מאולתרים, מודדים קורות בידיהם ומחברים חלק אחרי חלק.
0 תגובות