לפני כשנה, בשעת ערב מאוחרת, ישבתי ברכב מול ביתי. סיימתי שיחה לא קלה עם יהודי יקר — ונותרתי דומם. השיחה הזו לא נתנה לי מנוח.
כמה דקות אחר כך פגשתי, אב לחמישה ילדים, אדם שמרבית חייו מסר נפשו על חינוך ילדיו בדרך התורה והחסידות. הוא ראה אותי מהורהר, וניגש. ישב לידי ובלי הקדמות אמר: "מרדכי, אני רוצה לשתף אותך במשהו אישי. אולי תבין אותי יותר טוב מכל אחד אחר".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כך הוא סיפר לי:
"יש לי בן בן שבע עשרה, ילד טוב, נשמה רגישה. למד כל השנים במסגרות חסידיות, כמו שראוי וכמו שאני ואשתי חינכנו.
אבל לאחרונה... משהו השתנה. התחלתי לשמוע שהוא מסתובב עם חברה חדשה, לא מהישיבה, לא מהקהילה שלנו. הוא התחיל להגיע לשבתות עם כיפות סרוגות, ואפילו דיבר על רב אחר שהוא התחבר אליו.
מרדכי, תבין אני לא אנטי. אני לא שונא אף יהודי. אבל זה כאב לי. כאב לי עד העצם. לא הבנתי. מה חסר לו אצלנו? יש לנו אדמו"ר צדיק, משפיעים יקרים, שיעורים, חבורות... אז למה הוא מחפש רחוק?
ניסיתי לשוחח איתו. לא בכעס - מאהבה. אמרתי לו: בני, מה לא טוב לך כאן? מה מצאת שם שאין כאן? והוא שתק. אז ניסיתי שוב, הפעם יחד עם אשתי. היא בכתה. אני רעדתי. ואז הוא פתח את הלב:
'אבא, זה לא בגלל שאני כועס. זה לא בגלל שאני שונא. זה פשוט... פה אני שקוף. האדמו"ר — אולי הוא צדיק, אבל הוא מעולם לא הביט לי בעיניים.
המשפיע? מעולם לא שאל אותי מה שלומי. ראש החבורה? רק מוסר שיחות. אבל שם... שם מישהו באמת ראה אותי. הוא ישב איתי. שאל אותי. חיבק אותי. לא הרבה, אולי פעם בשבועיים. אבל זה הספיק לי. זה גרם לי להרגיש שאני קיים.'
ואז הוא לחש כמעט בלחישה: "אבא, אתה יודע מתי הפעם האחרונה שמישהו שאל אותי באמת מה שלומי?" שקט. "אני לא זוכר."
ואז הוא המשיך:
"אני יכול לשבת באמצע בית המדרש, עם מאה בחורים סביבי, ולהרגיש שאני לבד בעולם. לא בגלל שאני שונה, אלא בגלל שאף אחד לא עוצר לשאול. אבא, תבין, אני לא עזבתי את החסידות. היא עזבה אותי. היא שכחה אותי. היא לא ראתה אותי בכלל."
וכשהוא דיבר, מרדכי — אני בכיתי. כי ידעתי שהוא צודק. הוא לא מחפש תירוץ לברוח. הוא פשוט מחפש מקום לנשמה שלו. והכי כאב — שהוא אמר: 'אני אפסיק ללכת לשם רק בגלל שאתם כל כך עצובים. אבל תדעו — פה אני אהיה לבד.'
ואז הגיע הרגע שהכאיב לי הכי הרבה. הוא הביט בי ואמר: "אבא, זו הפעם הראשונה בחיים שאני מרגיש שמקשיבים לי באמת." ושם, ברגע הזה, משהו בי נשבר. כי פתאום הבנתי — זה לא התחיל עכשיו. זה התחיל לפני שנים. כשהוא היה בן עשר וביקש שאשב איתו בליל שבת — ואמרתי שאין לי זמן. כשהוא היה בן שלוש עשרה וכתב לי מכתב — ואני רק חייכתי והמשכתי הלאה. הוא לא התרחק פתאום. הוא התרחק לאט-לאט, בשתיקה. ואני? לא שמתי לב.
ישבנו כולנו ובכינו. אני, אשתי, והוא. ושם, בין הדמעות, הבנתי כמה פעמים אנחנו מדברים על חינוך, השקפה, מוסדות, אידיאלים — ושוכחים דבר פשוט: קשר. לב. שייכות.
אני יושב וכותב עכשיו את השורות האלה בשבילו. ובשביל עוד עשרות, מאות, אלפים כמותו. בחורים טובים, רגישים, יראי שמיים — שמרגישים שהם לא קיימים. שאין להם למי לפנות. שאין מי שיראה אותם באמת.
אנחנו מדברים הרבה על חינוך, על השקפה, על עמידה מול ניסיונות. אבל האם עצרנו לשאול: מי הנער הזה? מה עובר עליו? מה נשמתו באמת זועקת?
וכשאין קשר — גם תורה מתייבשת. גם יראת שמיים נחלשת. גם הבית נבנה על חול. הם לא צריכים מישהו מושלם. הם צריכים מישהו שיראה אותם. פשוט — יראה.
אני נזכר במה שסיפר לי רב גדול מניו יורק: "יש לי טבלה של כל אנשי הקהילה שלי. פעם בחודש, כל אחד מהם מקבל ממני שיחה אישית. חמש דקות. מה שלומך? לפעמים הם פורצים בבכי — רק כי מישהו סוף סוף ראה אותם."
ואולי, אולי... אולי הילד שיושב בספסל האחרון בבית הכנסת עם הראש למטה — זה הילד שלך. ואולי הבחור שלא עונה כשהרב שואל שאלה — זה פשוט אחד שכבר שנים אף אחד לא שאל אותו באמת מה כואב לו. ואולי, אחי, השכן שלך בבניין, שנראה תמיד שקט ורגוע — סוחב בתוכו תהום ואף אחד לא עצר לשאול.
אנחנו מחלקים לחיים כותרות: 'חילוני', 'חרדי', 'נושר', 'חוזר בתשובה', 'מקולקל'... אבל מתחת לכל זה — יש נשמה שצועקת: תראו אותי. תאהבו אותי. תקשיבו לי. ומה אם במקום לשפוט — נתחיל לראות? מה אם במקום להחזיר בתשובה — נחזיר לחיבוק?
ואם קראת עד כאן – עכשיו תורך.
אנחנו אוהבים לשתף, להתרגש, להזיל דמעה. אבל עכשיו אני מבקש ממך דבר אחד:
עצור. תחשוב על בחור אחד מהשכונה שלך. מהכולל. מהבית כנסת. אחד שקט. אולי קצת בצד. אולי נראה חזק מבחוץ — אבל הלב שלו כבוי. גש אליו השבוע. אל תחכה. שאל אותו מה שלומו. באמת. אולי תזמין אותו לשבת. אולי תשלח לו מילה חמה. אתה לא מבין מה זה יכול להציל.
ואם אתה רב, משפיע, מחנך — תרים טלפון לבחור אחד שכבר מזמן לא דיברת איתו. תגיד לו שאתה רואה אותו. לפעמים, משפט אחד — מציל חיים.
ואם אתה קורא את זה — ואתה בעצמך מרגיש לבד — דע שאתה לא לבד. ה' יתברך איתך, גם כשאתה לא מרגיש. וגם יש בעולם אנשים שמוכנים להקשיב, ללוות, לראות אותך.
אל תוותר. אל תתייאש. החיבור עוד יגיע. וגם הלב שלך — יחזור לפעום.
ואני רוצה לסיים בסיפור קטן של תקווה:
לא מזמן פגשתי בחור אחד, שהיה בדיוק על הקצה. כבר ארז את המזוודות, עמד לעזוב את הישיבה. ואז, המשגיח עצר אותו במסדרון, הניח לו יד על הכתף ואמר: "אני רואה אותך. אתה חשוב לי. אל תוותר".
זהו. משפט אחד.
היום? הבחור הזה כבר מלמד. מחזיק שיעור. ומעביר את אותו אור — הלאה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות