מאות בני ישיבות השתתפו בימים האחרונים ב"וועידת בני הישיבות" שהתקיימה בחפץ חיים, ובשיאה של הוועידה נערך המעמד השנתי בראשות גדולי ראשי הישיבות ובראשם ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש.
עם כניסתו של ראש הישיבה למעמד, פצחו בני הישיבות בשירה אדירה שליוותה את דרכו אל המזרח, שם המתינו גדולי ראשי הישיבות הגאון רבי יצחק אזרחי, מראשי ישיבת מיר; הגאון רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון; הגאון רבי שמעון גלאי; הגאון רבי חיים פרץ ברמן, מראשי ישיבת פוניבז'; הגאון רבי איתמר גרבוז, ראש ישיבת אורחות תורה; המשגיח הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי; הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר; הגאון רבי צבי דרבקין, ראש ישיבת גרודנא באר יעקב; הגאון רבי ישראל בונים שרייבר, ראש ישיבת נתיב הדעת.
מיד לאחר מכן נערך שו"ת מיוחד עם ראש הישיבה אשר בפניו הוצגו שאלות הרות גורל הן על התקופה הקשה עמה מתמודדים בני הישיבות והן שאלות אישיות של עמלי התורה על ההתמודדות בלימוד ובישיבה.
"כיכר השבת" מגיש את השו"ת המלא:
הגר"מ פיש: "בחרדת קודש נציג בפני מרן ראש הישיבה שליט"א, שמסע הדור כולו ועולם התורה בפרט, בארץ ובעולם, מונחים על כתפיו. וישנן שאלות כבדות משקל שעומדות על סדר היום הציבורי ועל סדר יומו הפרטי של כל בן תורה וכל בן עליה, והציבור צמא לשמוע דעת תורה, דברי אלוקים חיים, דברים ברורים וצלולים שיצאו מהיום הגדול והנשגב והמעמד הגדול הזה שבו אנחנו נמצאים.
"השאלה הראשונה שאנחנו רוצים לשאול את מרן שליט"א: אנחנו כרגע נמצאים עולם התורה וכל בחור באופן פרטי נרדף בכל הכלים, לצערנו, בכל הכלים שעומדים לרשותם של השלטונות. למגינת לב, אנחנו נרדפים על צווארינו. השאלה היא שאלה הכי פשוטה: אנחנו מתפללים להקב"ה על ה'עת צרה' הזו? איפה מתפללים? ומה בדיוק מתפללים? אנחנו יודעים שחז"ל אומרים "יתמו חטאים מן הארץ", אל תקרי חוטאים אלא חטאים, מצד אחד. מצד שני - יש לנו את ברכת "ולמלשינים" שנתקנה על רשעי ישראל. מה אנחנו מתפללים? למה? לקוות שהם יחזרו בתשובה? יאבדו, תעקר, תשבר? איפה מכוונים עליהם? על מה להתפלל? זו השאלה".
הגרמ"ה הירש: "אני חושב שבוודאי "כל הרשעה כרגע תאבד" זה ודאי שייך לומר, וגם "והזדים מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע" גם אפשר לומר. "וכל אויבי עמך מהרה יכרתו" – יש לדון, אבל מה שאמרתי ודאי אפשר. זה ודאי אפשר לומר. מדברים פה על כניעה, כניעה מוחלטת, ביטול רשעות, זה ודאי אפשר. אפשר לכוון היום גם כן".
הגר"מ פיש: "שאלה נוספת למרן שליט"א, שאלה שבחורים מוטרדים בשולי המחנה אפשר לומר, יש בחורים שמוטרדים משאלת הפרנסה. כיוון שאנחנו חושבים שאם הגזירות ילכו ויתרבו, ויש שאלות גדולות – צריך לקנות דירות, צריך לחיות. ולפעמים לבחורים שבחלשי אופי יכולה להתגנב שאלה כזו שאולי אחרי החתונה, במקום לתכנן את עצמו לעסוק בתורה יומם ולילה, אולי הוא צריך לחשוב על מקור פרנסה אחרי החתונה. נכון לחשוב על זה? צריך להיות מוטרד מזה? או לא צריך להיות מוטרד מהשאלה הזו, ולמה? ואם לא צריכים להיות מוטרדים, למה לא צריכים להיות מוטרדים?".
הגרמ"ה הירש: "אני חושב שחלק מהשאלה גם הייתה כמו שבחוץ לארץ עושים. כמו בחוץ לארץ, נכון, נכון, אבל זה לא נכון. היום בחוץ לארץ לא עושים ככה. למעשה, מה שהוא מתאר: בזמני, כשאני הייתי בחור, זה מה שהיה. היה כל אחד, ודאי, כל אחד כמעט, כמעט כל אחד – אפילו הבחור הכי טוב, ממש – שהיה אפשר לגמור אוניברסיטה בארבע שנים. אבל אם הולכים שלוש פעמים בשבוע כמה שעות בלילה, אז גומרים הכל כמעט בשמונה שנים. אז זה היה נקרא בחור מצוין, שלמעשה הוא לומד כל היום ממש, ובלילה זה שלוש פעמים בשבוע, אז זה היה מותר. פחות מזה היה כבר ארבע פעמים בשבוע וללמוד רק עד שש. היו כמה וכמה מדרגות, אבל של כל היום (לימוד נטו ללא לימודי חול) – זה כמעט לא היה. עד שרבי אהרן (קוטלר) זצ"ל נכנס בתוך העניין והוא שינה את כל אמריקה! ואני אומר מה שהיה אז – לא צמח תלמיד חכם אחד מכל זה! הפוך, אחרי שהיו בחורים שלמדו ולמדו ולמדו בלייקווד כמה שנים, כמה שנים למדו בלייקווד וגם בכולל כמה שנים, היה בחור אחד שאני יודע ששתים עשרה שנה היה בכולל, ואז לא יכול היה להיות עוד בכולל והוא נהיה אז עורך דין אחרי 12 שנה. היה בחור אחד שהיה אחרי שש שנים בכולל. אבל היום זה לא ככה. היום כל אחד, כל בחור טוב הולך לכולל ויושב בכולל כמה שאפשר, ואז הוא מוצא איזה עצה איך להתפרנס. אבל אם עושים הפוך (שמתכננים מראש לצאת לעבוד) – זה גורם, אני לא יודע כמה יש תועלת בפרנסה, אבל זה ודאי ודאי שיש הפסד גדול מאוד מאוד מאוד לגבי הרוחניות! לכן ודאי ודאי ודאי – לא".
הגר"מ פיש: "ברשות מרן שליט"א אני חוזר לנושא הראשון: הקהל מבקש לשאול, שעל הצד שבצבא יוכלו להקים מסלול של טהרת הקודש, לו יצויר, האם אז כן יהיה מותר להשתלב שם? יהיה על טהרת הקודש, ללא פקפוק, לו יצויר שזה שייך. האם אז זה שייך?".
הגרמ"ה הירש: "זה ודאי שהשאלה הזאת זה לא נוגע לבחור ישיבה בכלל. על בחור ישיבה אין מה לדבר בכלל! אין לו שייכות בכלל לצבא! מה שנוגע לשאלה הזאת זה לגבי מי שלא לומד. מי שעובד – אז מי שעובד, אם יהיה על טהרת הקודש, האם זה מותר? הבעיה בזה, בטהרת הקודש, זה ככה: היום זה טהרת הקודש, ומחר זה לא. מה הפשט בזה? ברגע שאתה בצבא, אין שום דבר שיכול לעכב שראש הצבא או המפקד יגיד שכל אלו ילכו למקום אחר. זה ראינו מפורש מפורש! בכל המקומות שעושים מסלולים שכאילו על טהרת הקודש – בקלות מבטלים את זה".
הגר"מ פיש: "שאלה נוספת, ילמדנו רבינו. אנחנו קוראים ושומעים הרבה על חשקת התורה של גדולי ישראל, גדולי התלמידי חכמים, המשיכה של "משכיני אחריך ונרוצה". השאלה, איך – וזה בחור שואל – הוא כרגע אין לו את המדרגה הזו של חשקת התורה, איך אני מגיע לחשק וצימאון בתורה כמו שהיה מאפיין את כל תלמידי החכמים בכל הדורות?".
הגרמ"ה הירש: "על זה דיברנו כמה וכמה פעמים. שכדי שלאדם יהיה שמחת תורה, ליהנות, ליהנות מהתורה – "פיקודי השם ישרים משמחי לב", וכדי להגיע למצב של "משמחי לב" יש שלושה תנאים שמבוארים ברבינו יונה, וכמה פעמים דיברנו על זה. אחד – שצריך מידות טובות. הכלל הוא ככה: עד כמה שהאדם גשמי, זה סתירה לשמחת התורה. כדי שיהיה שמחת התורה צריך להיות האדם יותר רוחני. מה שמוריד את הרוחניות, א' – זה מידות גרועות, אומר רבינו יונה. מקודם צריך שיהיו מידות טובות, ואז תוכל להיכנס לתורה. ב' – פחות גשמיות. למעט – ואני לא מתכוון להתנזרות מוחלטת – אבל יש מדרגה של ריבוי גשמיות, שזה גשמיות גשמיות, וזה סתירה לתורה. אי אפשר להרגיש מתיקות התורה לבן אדם שקשור לגשמיות כזו. השלישי – צריך יראת שמיים, אומר רבינו יונה. בלי יראת שמיים אין חשיבות התורה. שאדם יבין מה זה חשיבות התורה – שכל התכלית שלי בחיים זה להידבק בקדוש ברוך הוא, זה התכלית, אין לי שום תכלית אחרת, והדרך הכי טובה, וכמעט היחידה ששייכת, זה על ידי לימוד התורה. אז מי שמבין את זה – התורה חשובה מאוד בעיניו, ואם התורה חשובה בעיניו – אז יש לו שמחת התורה כשהוא לומד, בגלל שהוא עושה דבר שהוא הכי חשוב בעולם, וזה מביא לו שמחת התורה. אבל בלי יראת שמיים, אומר רבינו יונה, אין לך חשיבות התורה, ואם אין חשיבות התורה – אין שמחת התורה. אז השלושה דברים הם: מידות, מניעה מגשמיות, ויראת שמיים, שמביאה חשיבות התורה, ואז לבחור יהיה לו "געשמאק" (טעם) בלימוד".
הגר"מ פיש: "ישנה שאלה נוספת, אנחנו בדור עם הרבה מאוד ניסיונות, בעיקר בטכנולוגיה, והיו גדולים וטובים, בחורים שהיו מצוינים תקופה מסוימת ונפלו רחמנא ליצלן על מזבח העבודה זרה הזו. ובחור מוטרד: אני כרגע מצוין, ואני לומד מצוין ומתפלל מצוין ולומד מוסר, אבל ראיתי חברים שנפלו. איך אני יכול להבטיח את עצמי שלי זה לא יקרה?".
הגרמ"ה הירש: "אשרי אדם מפחד תמיד", אין הכי נמי. אדם צריך כל הזמן לעבוד ולעבוד – ללמוד מוסר, להיות שקוע בתורה, להתפלל בצורה טובה. אבל לא יכול להיות מצב שבו אדם אומר: "אה! אני הגעתי לזה שאני כבר בסדר". אין דבר כזה, זה עבודה של כל החיים".
הגר"מ פיש: "תפילה - יש כאלה שתפילה אצלם היא משא, כמו שכתוב בספרים, הוא מחפש להתפטר מהמשא. יש כאלה במדרגות שתפילה הוא מחכה להתפלל, הוא משתוקק, הוא מתגעגע לתפילה. איך מגיעים לזה? איך אני מקבל טעם בתפילה?".
הגרמ"ה הירש: "דבר אחד, מציאות – אפילו שכל אחד מבין את המילים פחות או יותר, אבל המשמעות של התפילה ומה שמונח בתפילה, את זה לא יודעים. אם לומדים את כל הקאפיטלך (פרקים) שיש בתפילה מתהילים עם המלבי"ם, והיה יודע מה שהוא מתפלל, אז בוודאי זה היה משהו אחר. אבל עיקר הדבר זה משהו אחר: עיקר הדבר שאדם לא מרגיש בשעת מעשה שהוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא. אם לא מרגישים שמדברים אל הקדוש ברוך הוא, כמובן, זה כמו אדם שאומר מילים ולא מדבר אל אף אחד, אז אין לו חשק. ראיתי מובא בספר בשם הכוזרי, שהכוזרי אומר שהאמונה שיש בתפילה אחת צריכה להביא לו את האמונה הזו עד התפילה הבאה. זאת אומרת, התפילה מביאה לו אמונה, בגלל שאדם שמדבר עם הקדוש ברוך הוא, מרגיש, מדבר ומבקש – הוא מרגיש את הקדוש ברוך הוא, ואם הוא מרגיש את הקדוש ברוך הוא זה אמונה חושית ורגשית. מה יכול להיות יותר "געשמאק" מלדבר עם הקדוש ברוך הוא? רק למי שלא מרגישים שמדברים עם הקדוש ברוך הוא, לכן התפילה היא ללא טעם. צריכים להתרגש, לחשוב שאני מדבר אל הקדוש ברוך הוא – זו התפילה".
הגר"מ פיש: "יש כאן שאלה קשה שצריך קצת אומץ לשאול, אבל אני בכל זאת, בהורמנא דמלכא, אני אשאל את השאלה הזו. ראש ישיבת מיר יושב כאן. בכולל מיר יש מסלולים: עיון, בקיאות, הדף היומי, חבורות, חושן משפט, יורה דעה. הרבה אברכים אחרי החתונה גילו לראשונה שיש להם טעם בלימוד כי מצאו להם מסלול לפי טיבם. השאלה שנשאלת: אולי לכל הפחות בקיבוץ של הישיבות הגדולות, ואולי לכל הפחות לציבור הבינוני ומטה, אם היינו מסדרים להם מסלולי לימוד ייחודיים בתוך התורה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, בכל מיני סגנונות – יכול להיות שהיו מתעוררים לחיים? למה עולם הישיבות הוא כל כך שמרני בחלק הזה?".
הגרמ"ה הירש: "אז קודם כל יש דברים, נשים נזיקין, שצריכים ללמוד בזמן של בחור. שהסוג של הסברות, והסוג של הדיוקים, הדרך איך לחדש, איך לדייק, כל הדבר של איך להבין עניין בעמקות, איך לעשות חילוקים בעמקות, איך לחדש בעמקות – כל זה למעשה הכי טוב לקבל על ידי נשים נזיקין, וזו למעשה הסיבה למה קבעו נשים נזיקין. כל אחד צריך, לפני שמתחיל מי שרוצה הלכה או משהו אחר, אבל צריך את היסוד – יסוד של מה שהיו אומרים שבישיבה הבחור לומד איך ללמוד (לערנט זיך צו קענען לערנען), וזה מוכרח להיות. רק מה, בזה גופא יש נפקא מינה'ס. יש בחורים שיש להם נטייה לעמקות גדולה מאוד, ויכול על המקום לחדש דברים עמוקים. ויש בחורים שלא שייכים לזה. הבעיה היא שיש לפעמים שבחור, כיוון שהחבר שלו יש לו את הכוח הזה, חושב "גם לי יש את זה" והוא ינסה לעשות את זה ולו אין את זה. אז לחבר יש שני צדדים בהירים, ואצלו זה בלבול. אז יש גם במי שאין לו את הכוח הזה להיכנס לעמקות גדולה – יש לו גם הרבה ספרים. צריכים לדעת מה ללמוד מהספרים שיש. ללמוד הספרים של רבי אלחנן, הספרים של הסטייפלר – את זה כל אחד יכול ללמוד. וכל אחד יכול לקבל את הבקיאות בלומדות, ולהיכנס גם ללומדות אבל בצורה שמתאימה בשבילו. וגם בספרים של קודם: מי שינסה ללמוד את "מחנה אפרים" לא יכול, אבל "שער המלך" הוא כן יכול ללמוד. זה תלוי, תלוי איזה אחרון. ובזמנינו זה מה שאמרתי – שני אלו, זו דוגמה".
הגר"מ פיש: "ראש הישיבה, יש בחור ששואל: הוא לומד בישיבה של 500, 700, אלף בחורים. הוא מרגיש עוד אחד מתוך אלף, עוד איזה מספר סידורי. הוא מרגיש ככה, ו"ונהי בעינינו כחגבים" – כאילו מה הערך שלי? מה אני כבר תורם? מה אני כבר עושה? במה אני מיוחד? במה אני ייחודי? זה גורם ליחידים חלישות הדעת".
הגרמ"ה הירש: "אני ממש לא מבין את השאלה. כל אחד לומד בגלל הסיבה שהוא צריך – החיוב שלו והתכלית שלו בעולם לבוא קרוב לקדוש ברוך הוא, זו התכלית שלו. לכן, מה הנפקא מינה אם יש פה מיליון אנשים? אבל אם השאלה היא, לו יצויר, יש גם על זה תירוץ: יש כלל מהרמ"ק של צירוף נשמות. הנשמה של אחד מחזקת את השני. ולמעשה הדבר מופיע בחז"ל בכמה מקומות. הלל היה ראוי להגיע למדרגה גדולה, ולא זכה לכך בגלל הדור. אם יש בדור אנשים לא טובים, זה משפיע שסך הכל לא יכולה להיות מדרגה גבוהה לאף אחד, בגלל שכל אחד מחובר אחד לשני. אז אתה חושב "אחד ממיליון", אבל למעשה כל אחד ואחד צריכים את השני. כל אחד שנמצא – זה עושה לגבי השני גם כן. וכתוב בחז"ל שחז"ל אומרים שמשה רבינו עשה קבלת התורה לבד, וכל ישראל היו צריכים שש מאות אלף. ומה הפשט בזה? כל אחד עושה לבד, מה מה זה? מה שונה? התשובה: כלל ישראל זכו לקבלת התורה של כל אחד ואחד רק בגלל ההצטרפות של כל השש מאות אלף, בלאו הכי לא. זאת אומרת, כל בחור שלומד טוב, הוא מכניס לתוך הדור שכל הדור מקבל ממנו את הכוח הזה שהוא הכניס. זו התשובה אם זו שאלה, אבל זו לא שאלה בכלל".
הגר"מ פיש: "ברשות מורינו מרן שליט"א, שאלה אחרונה, שאלה שבחור שואל: אנחנו יודעים שאנחנו בדור עם שפע ותפנוקים והרבה עולם הזה, והרבה גשמיות. והשאלה: איפה הגבול עובר? באיזה שלב אני רוצה להיות רגוע שאני לא "נבל ברשות התורה", אני לא מדי "עולם הזה'דיג"? מצד שני, יש דברים שזה מקובל היום, זה יכול להיות בכל מיני תכנים, זה יכול להיות באיכות של דירה, באיכות של לבוש, באוכל. איפה אני יכול לדעת שזה בגבולות הטעם הטוב, בהתאמה לדור שלנו, שזה נורמלי? ואיפה אני יכול לדעת שאני מדי גשמי וזה כבר יותר מדי חומריות? יש איזה דרך לשקול את הדברים?".
הגרמ"ה הירש: "אז קודם כל, מי שבאמת ילמד מוסר וילמד בהתמדה, הוא כבר ירגיש. ואם עדיין חסר לו – יכול להסתכל על הבחורים החשובים והאברכים החשובים מה הם עושים, והוא יעשה כמותם. זו התשובה".
הגר"מ פיש: "אנחנו רוצים להודות למרן שליט"א, "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". אנחנו מתפללים ומברכים את עצמנו שמרן שליט"א ימשיך להנהיג אותנו עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן ואמן".
1 תגובות