כבר לא מעט זמן, הנני מתחבטת ומתייסרת, משתפת את כל מי שרק מוכן לשמוע (טוב. נו. בואו נהיה כנים, גם את מי שפחות) בעניין מהותי, שלא לומר קיומי, הטורד את מנוחתי. 

ישנה תחושה כי בכל אירוע שאנו מצפים לו, משמעותי יותר או פחות, יהיו פגמים שלא יתנו לנו מנוח. אנו נתעל את כל האנרגיות שברשותינו ונכלה ימים כלילות כדי לגרום לדברים לקרות בדיוק כפי שאנו מדמיינים, ובסופו של דבר, משהו ישתבש, לא יעבוד בצורה שתכננו, מצב רוחנו יצנח ואנו נתהה: "למה?". הדוגמא הטובה ביותר לכך היא חתונה קרבה של אדם היקר לליבנו. אנו מכתתות רגליים כדי למצוא בד לתפירת בגד. מזמנות לביתנו את המאפרת הכי נחשבת בשוק, מעצבות את השיער באופן מיוחד מן הרגיל. ולאחר כל זאת, אנחנו לא מרוצות מהדמות שניבטת אלינו מול המראה.

לעיתים אנו מצפים כה רבות להצעה שתתקבל לפתחינו, לעליית מדרגה, לשדרוג באיכות החיים שיחול בחיינו, לצלוח מטרה מסוימת, להשיג, ואז, אנו כובשים את היעד, מבינים שבסך הכל היה לנו די בסדר בחיים שקדמו לו ומגיעים להבנה, בפעם המיליון, שכל אותם מיליארד מטפלים אינם טועים, האושר והשמחה אכן מגיעים עמוק מתוכנו ולא מגורמים חיצוניים. 

או במילים אחרות, החיים הם תחלופה של מצבים מסוימים בכאלה שהם פחות גרועים, אך הציפיה לאושר עילאי ולשלמות, מיותרת ומתישה.

יתכן שזה הגן הפולני שבי שאינו נותן מנוח, שמתעקש לראות באופן תדיר את הרע גם כשיש כל כך הרבה טוב, אבל לתחושתי, מדובר במשהו מעט מעבר וכבר אמרו חכמים "איזהו עשיר השמח בחלקו".

ובדיוק בימים אלו הגיע הפוסט המדויק של הקומיקאית המוכשרת הניה שוחט, בו היא שיתפה את תלאותיה בדרכה למופע הסטנדאפ שיצרה, ואלו הם דבריה:

"תמיד אני מזכירה לעצמי שכשיום יבוא ואני אגשים את החלומות הגדולים, אז אני אשב שם בחיפושית הוורודה שלי ומשהו עדיין יעצבן אותי כי זו מהות העולם הזה. זו לא מחשבה פסימית, אלא הבנה שאנחנו חיים בנווה התלאות ובמקום לחכות לחלומות הענקיים שיתגשמו, יש לחנך את שריר ההודיה וההכרה בטוב כבר מעכשיו. זה נכס שילך איתך לכל החיים בביטחון מלא.

אז ביום חמישי באמת הגשמתי חלום גדול, חזרתי ל"גולה" בה הופעתי בדיוק לפני שנה בפעם הראשונה והכרטיסים אזלו כבר בצהריים. (סליחה ממי שלא יכלתי לעזור לה)

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואז מה אם:

1. בדרך לגולה נתקעתי בפקק במשך שעה וחצי, רציתי לעשות באלאנס כמו שצריך עם הגיטרה שהיא חדשה לי והכל. מצאתי את עצמי בשיא הז'בוטינסקי כלואה בין אוטובוס לפיאט ירוקה. משמאלי מפגיני "הפלס" אלימים שדוחפים לי את הרכב בכל פעם שמגיע שוטר עצבני על סוס ואני אפילו לא יודעת מה לעשות. בבכי אני מתקשרת למשטרה ואומרת להם, יש לי הופעה הערב! בשלב מסוים, אני נמלטת ברוורס לכיוון השני. משום מקום, קופץ לי בחור מטורלל לגלגלים. אני בולמת בשניה האחרונה, מבוהלת בטירוף. אני מבינה שהוא קפץ בכוונה אבל לצערו לא נפגע. הוא מסרב לזוז, אני זזה עם האוטו ימינה, עוד בחור מחכה שם על הרצפה ומסרב להתפנות. זהו, אני נשברת ומתחילה לבכות. הלחץ, החרדה, השעון המתקתק והחולצה שמתקמטת לי במושב האחורי. בחורים אחרים מכוונים אותי במקהלה לעשות סיבוב גדול כדי לברוח משם ומתוך הבכי והבהלה אני חושבת לעצמי איך זה שהפלס האלה עזרו לי לברוח מהפלס האחרים. מצחיק. הגעתי חצי שעה לפני פתיחת שערים טרופת נשימה. 

2. אני לומדת גיטרה כבר 7-8 חודשים ומתאמנת יומיום על השירים שרציתי לנגן. אלף ואחד גורמים גרמו לי לא להצליח לנגן בלייב, המופע עצמו היה נפלא ומופלא ומחובר אבל הגיטרה לא הצליחה. אפשר להאשים את הבאלאנס הלא מרוכז, את הלחץ והחרדה שקדמו למופע או אלף נסיבות אחרות. אני הרגשתי פלאשבק חזק באותן השניות שהאצבעות מתבלבלות על המיתרים וזה פשוט לא זז, להופעות אחרות קדומות הרבה יותר, בהן הרגשתי שההניה המשוחררת פשוט נעלמה ונאלמה לה ולך תוכיח שיש לך אחות מצחיקה.

אז מה. זה העולם הזה, מתוק ומדהים ומופלא, מאות נשים שהגיעו לחבק ולהודות ולרגש בסוף ההופעה, אני שקופצת על הבמה עם סניקרס וטוב לי שם ומחובר וזה תהליך שלא תמיד היה שם. זה העולם הזה, הודיה אינסופית על סוכר ומלח ופלפל וכל הג'אז הזה. 

זה לא נאמר בקטע פולני חלילה של אוי אוי אוי, נתקעתי בהפגנה אלא בלימוד שיעור, שאת עוברת דרך בחיים ובכל תחנה יש אתגרים חדשים ופרסים ומתנות וסוכריות מהשם. לגדול פירושו להכיל את התמונה המורכבת הזו בהודיה ובשמחה.

אני אמשיך לנגן בגיטרה עד שזה יהיה מושלם, היא מזכירה לי את 'הדרך'".