אאא

כדי לשפוך אור חדש על הנושא, המחברת הראשית של מחקר ראשון מסוגו, קריסטין ד. סורנסנה, פסיכולוגית במקצועה, ראיינה פעמיים 15 אנשים שקיבלו טיפול עבור התמודדותם עם "AVPD" - הפרעת אישיות נמנעת. החוקרים אמרו שהנושא המרכזי שעלה מתוך הראיונות הוא מאבקם של המשתתפים להיות פשוט בני אדם.

"הם הרגישו בטוחים כשהיו לבד, אך אבדו בבדידותם", אמרו החוקרים. הם "השתוקקו ליצור קשר עם אחרים, אך חששו להתקרב". לדעת החוקרים, הקשיים העמוקים של המשתתפים עם "הליבה העצמית" שלהם ובעיסוקיהם עם אחרים אכן תואמים את ההגדרה של "אבחנה של הפרעת אישיות".

מעבר לנושא המרכזי של מאבקיהם להיות אנשים, הופיעו שני נושאים מרכזיים: הראשון הוא "פחד וגעגוע". זה כלל תיאור של המשתתפים על הצורך לשים מסכה כאשר הם לוקחים חלק בחברה והקושי שלהם להרגיש נורמליים. הם הרגישו שאנשים אחרים אף פעם לא הכירו אותם. היו כמה תיאורים חריגים לקשיים אלה: למשל, משתתפת אחת אמרה שהיא מרגישה אותנטית עם בתם הצעירה, אך משתתפים אחרים תיארו כיצד, ככל שילדיהם גדלו, חזר חוסר הביטחון הרגיל שלהם, אפילו כאשר שהו בחברה המוכרת שלהם.

קושי נוסף שהוזכר שוב ושוב היה הפחד להתקרב לאחרים. אמצעי ההתמודדות כללו אינטראקציה באמצעות דוא"ל או הודעת טקסט בלבד וכאשר שוהים בחברה באופן פיזי, נמנעים מקשר עין.

המשתתפים תיארו גם את הבדידות שהביאה להם נחמה ובטיחות שהיתה גם היא חונקת. "הם הרגישו רגישים ועצובים וכמעט אבלים כשהיו לבד", אמרו המשתתפים, כי היו עסוקים במשחקי מחשב ובהאזנה למוזיקה ומנגד, הרגישו הכי יעילים בביצוע ספורט פיזי ותחביבים כמו יצירת מוזיקה, אבל לצערנו ההקלה התנדפה ברגע שהמחשבות על ההערכה העצמית התגנבו אל מוחם.

הנושא המרכזי השני היה "עצמיות בספק" - כולל חוסר ביטחון כרוני ותחושה עצמיות נטולה בספק. המשתתפים היו בעלי תפיסה שאנשים אחרים חיים ואין להם בעיה להיות עצמם. בהקשר זה, המשתתפים היו כל הזמן במאבק להבין את חוסר העצמיות המתמשך שלהם.

המשחק המתמיד וההעמדת הפנים כאשר שהו בחברה הובילה לרגשות של "כאילו אף אחד לא שם", כפי שניסח זאת אחד המשתתפים ולפעמים הוא התפתח לריקנות רגשית ולאחר שחבשו מסכה במשך שנים רבות, חששו כמה מהמשתתפים ששכחו מי הם באמת מתחתיה. המשתתפים מצאו שזמן בטבע הביא להם מעט נחמה, במיוחד כאשר היו שקועים באתגר פיזי.

בקיצור, החוקרים אמרו שהמשתתפים שלהם הקדישו זמן רב כל כך "ושיקפו על עצמם את העובדה שהם משבשים את תפקודם היומיומי". הם גם חוו מחסור ברגשות של שייכות, התקשרות, חשדנות כלפי אחרים ועומס שמירה על ההופעה שלהם "גרמו למשתתפים לסגת ולהתגעגע לחוויות חברתיות שעשויות היו לספק תשובות אמינות ומרגיעות יותר לשאלות הקשורות לחיי הנפש הפנימיים של עצמם או של אחרים".

סורנסנה ועמיתיה אמרו כי תובנות אלו יכולות להיות יעילות למטפלים. הברית הטיפולית (יחסים חמים ומהימנים בין המטפל ללקוח) - חשובה ביותר ותהיה קריטית עוד יותר עבור לקוחות עם הפרעת אישיות נמנעת.