יש כאלה שטוענים בפשטות ובסרקזם כי אנשים רזים פשוט רעבים יותר. ולא ניתן הרי לצפות מבן אדם רעב להיות נחמד כלפי הסביבה. זו אומנם תשובה גסה מדי, אבל יש בה גרעין של אמת. הצורך להגביל את עצמו ולוותר על התענוגות לא משפר את מצב רוחו של אף בן אדם. כשההגבלות והוויתורים הופכים לחלק מהשגרה בן אדם מרגיש לעיתים כי הוא עובר ייסורים בלתי פוסקים. ואכן, לא נצפה ממישהו שהחיים מענים אותו להגיב לכל דבר בחיוך רחב. מה גם שאנשים רבים צוברים קילוגרמים עודפים דווקא בגלל הנטיה להגיב לכל בעיה, לחץ או עלבון באכילה מופרזת, בעיקר של דברים עתירי סוכר, שומן וקלוריות. כשהדרך הרגילה להפגת המתח נפסלת, הרגשות השלילים, ביניהם הכעסים שלא "נעקלו" בפנים יחד עם עוגת שוקולד, יוצאים החוצה. השילוב של משמעת עצמית נוקשה וחוסר היכולת להפיג מתחים בדרך השקטה (והמתוקה) גורמים לעיתים קרובות לכך שהכעס מתפרץ החוצה, וכשזה קורה לאדם שבדרך כלל התנהג בצורה מאוד שקטה ורגועה, הדבר כמובן מפתיע אותנו. ואכן, אף נראה לנו כהוכחה לפגיעה באופי של אותו בן אדם.
הסבר מדעי יותר לאותה תופעה אומר שאחד התפקידים של הפחמימות הפשוטות הוא להעביר בגופינו חומצת אמינו בשם טריפטופן. חומצת אמינו זו אחראית על התחושה הטובה שלנו, והמחסור בה יגרום לכולנו להרגיש אומללים. זה לא אומר שהדרך היחידה להרגיש מאושר היא לאכול שוקולד וקרואסונים, אך מחסור חמור בפחמימות פשוטות שאופייני לדיאטות לעיתים מביא גם למחסור בטריפטופן, ומכאן נובע גם מצב רוח רע של מרזים רבים.
דרך אגב, חוקרים שעקבו אחרי אנשים רבים שעברו תהליך הרזיה, לא מסכימים עם הסטטיסטיקה העממית הזאת. הם טוענים כי לא מדובר בעליה של רמת העצבנות והכעס, אלא דווקא בעליה בביטחון העצמי. אנשים שסובלים מעודף משקל לעיתים קרובות סובלים גם מדימוי עצמי נמוך ומחוסר ביטחון עצמי. תהליך ההרזיה מעלה את רמת הביטחון העצמי, והאנשים האלה כבר לא מוכנים לספוג יחס מעליב ופוגעני מצד הסביבה שלהם. והסביבה נוטה לראות בזה לא עליה בביטחון העצמי ודרישה לכבוד ראוי, אלא עוקצנות ויהירות שכביכול לא היו שם קודם. במקרים רבים אחרי תהליך מוצלח של הרזיה האנשים מתחילים להרשות לעצמם להיות מה שהם רוצים להיות ולא מה שהסביבה דורשת מהם, ו"המרד" הזה גם הוא נתפס כעדות לפגיעה אנושה באופי של הבן אדם, אף שבעצם מדובר בחזרה למיטב ולא בהרעה.
דבר נוסף שמחד גורם לעליה בביטחון העצמי של האנשים שרזו, ומאידך גורם כביכול לפגיעה באופי שלהם, הוא עצם התהליך הלא פשוט שהם עוברים. אנשים שרזו הם אנשים שהצליחו לדחות סיפוקים, הצליחו לשמור על מסגרת נוקשה, מצאו זמן וכוח כדי לעשות כושר ולהתמיד בפעילות הגופנית. די ברור שהם מרגישים שיש להם על מה להיות גאים בעצמם. אך לא פחות ברור שהם די מתעצבנים לשמוע את חבריהם לשעבר מנסים לשכנע את העולם בכך שהם לא יכולים לרזות בגלל "חילוף חומרים בעייתי", "עומס רב מדי בעבודה", "קשיים אישים שונים" וכו'. מי שהצליח לגבור על כל התירוצים האלה לא יכול שלא להתעצבן כשהוא שומע אותם. האם זה אומר שהאופי שלהם נפגע או שחבריהם פשוט מחפשים תירוץ נוסף לא לרזות?
]]>
