לא יודעים מה אתכם, אבל הניחוח המשכר של הדלק שממלא את נחירינו כאשר אנו שולפים את הזרבובית מהמשאבה בתחנת דלק, מרחיב לנו את הלב.
תודו, כנראה שגם אתם אוהבים את צחנת הבנזין החריפה הזו. קשה לתאר את התופעה במילים, אבל הריח הזה קצת מתוק הודות לאחד מ-150 הכימיקלים (בערך) הכלולים בתערובת הדלק - הבנזן - נוזל חסר צבע דליק במיוחד, שנותן לבנזין את ניחוחו המוכר.
בעוד שמדענים לא ממש פיצחו את הזיקה שלנו לריח הזה, יש שתי תיאוריות רווחות לעניין: אחת קשורה לזיכרונות שלנו ואחת קשורה למערכת התגמול (מכלול המבנים והמסלולים העצביים במוח שיוצרים תחושה של עונג בתגובה לגירויים מסוימים).
אם אי פעם הרחתם בושם מסוים ומיד חשבתם על אביכם, או שריאותיכם ספגו ארומה של כביסה טריה שיצאה מהמכונה ומיד עלו בראשכם תמונות מהעבודה הישנה שלכם במכבסה, אתם כבר מכירים את התיאוריה הראשונה שעוסקת בנושא: תגובה רגשית חזקה לניחוח מוכר. זה נובע מהאנטומיה של המוח.
נורת הריח, הממוקמת בחלק הקדמי של המוח, מטפלת בחוש הריח ושולחת נתונים על מה ששאפתם לחלקים אחרים במוח, לעיבוד נוסף. המידע אודות הניחוח הזה עובר ישירות למערכת הלימבית, השולטת ברגשות בסיסיים. האמיגדלה, השולטת בתחושות כמו פחד והנאה וההיפוקמפוס, המטפל בזיכרון, הם שניהם מבנים של המערכת הלימבית, שיש להם המוני קשרים עצביים ליד נורת הריח.
כתוצאה מכך, המידע הזה על ריח הבנזין מועבר במהירות ממנורת הריח אל חלקי המוח השולטים ברגשות ובזיכרונות. זיכרונות נעימים של רכיבה על אופניים עם אחיכם יכולים לעורר זיכרונות שמחים תת-מודעים, רק על ידי שאיפת מעט בנזין בזמן מילוי מיכל הדלק של המכונית שלכם ובהייה בחלל האוויר.
התיאוריה השניה עוסקת במערכת המזולימבית, המכונה גם מערכת התגמול. כאשר אתם מריחים בנזן או פחמימנים אחרים, זה מדכא את מערכת העצבים שלכם ונותן לכם תחושת אופוריה זמנית. כשזה קורה, המסלול המזולימבי משחרר את המוליך העצבי דופמין, הידוע ככזה שגורם לאנשים להרגיש מאושרים יותר ומחזק שכל מה שהרחתם זה עתה הוא חומר מאוד מאוד טוב.
לכן, אם אתם מתענגים על שובל ריח של בנזין במשאבה ביום קיץ חם, דעו שאתם לא מוזרים. רק זכרו שבנזן הוא חומר מסרטן שדי מסוכן לנשימה לפרקי זמן ארוכים או כשהוא בא בריכוז גבוה. אז תהנו ממנו, אבל במידה.
הצגת כל התגובות