"מַה לָכֶם פֹּה" | מסע מטלטל אל הילולת הרשב"י במירון של שנת תרפ"ד

עיתון "די וועלט" היה שבועון שיצא לאור בקובנה (ולתקופה גם בברלין) בשנים 1924–1925. בל"ג בעומר שנת תרפ"ד (1924), שלח העיתונאי יעקב לוי דיווח עשיר וצבעוני מארץ הקודש על ההתרחשות במירון – ולא פחות מכך, על הדרך והטלטלות לשם. ליטרים רבים של "ח"י רוטל" עברו במעלה ההר מאז, אך הצפיפות, ההמולה ואווירת השמחה הייחודית – נדמה כי לא השתנו בכלל, הדיווח נכתב בשפת היידיש, והוא מובא כאן בתרגום לעברית לרגל ההילולא דהשתא.

העיתונאי יעקב לוי מתפעל מנופי הארץ:

הנה יסוד המעלה, הנה משמר הירדן, למרגלות ההר שוכנת המושבה הנאה ראש פינה. על שפת הכנרת – מטעי ההדרים והבננות הנהדרים של מגדל, ועוד הלאה – בתי האבן הלבנים של טבריה.

מעבר לירדן – החלק שנקרע מארץ ישראל – נשקף אלינו בעוינות, הרים אפורים-לבנבנים, נוקשים ומנוכרים.

הנה האוטומוביל נכנס לצפת. קשה לתאר מיקום מרהיב יותר לעיר מאשר זה של צפת – גובה רב בין הרים נישאים, מצוקים וצוקים של ואדיות עמוקים. מדרונות ההרים מכוסים יערות עבותים של עצי זית עתיקים, וביניהם – בתי אבן....הבתים הלבנים: אלה הם רובע המוסלמים הגדול, ולעומתו – הרובע היהודי הקטן יותר.

כשהאדם כבר בתוך העיר עצמה – הרי המראה הכללי אינו מהנאים ביותר: רחובות צרים, סמטאות עקומות, בתים קטנים ומלוכלכים, וריחות לא נעימים כלל.

מושל צפת וספרי התורה

יהודי צפת הם טיפוס מיוחד של אנשים, שאפשר לפגוש דומיהם גם בירושלים, בטבריה – ואולי גם בין חסידי גאליציה. להם פאות ארוכות מסולסלות המשתלשלות עד הכתפיים, כובעי קטיפה רחבים על הראש, קפוטות ארוכות חגורות באבנט – וכשהרוח מעיפה את השוליים, מתגלה טלית קטן ארוכה, ו... לא נראית כל עקבות למכנסיים.

אולם כיום – הם בטלים בשישים. העיר הומה וגועשת מאורחים. מכל עבר שומעים קריאות: "שלום!", "מאין באת?", "איה כבודו עובד?" – וכך נוצרים חברויות וחברויות־של־רגע בין אנשים מכל קצווי הארץ, מרוחמה ועד מטולה.

נדמה כי הפועלים כבשו את העיר הקדושה והעתיקה – היום שומעים כאן עברית מדוברת, שומעים כאן ניגונים עבריים – היום שייכת צפת ליישוב החדש.

למעלה מאלפיים פועלים הגיעו היום לצפת. הם מאורגנים, מלאי חיים, עליזים, וכמובן – הם אלו שנותנים את הטון. יהודי צפת – נותרו המארחים; כל בית הפך לבית אוכל, וכל תושב מוכר: סיגריות, לחם, ביצים, מלפפונים, ועוד ועוד.

וכך ראוי – כי בעבור ל"ג בעומר זה – ייאלצו אחר כך לחיות חצי שנה בעוני הצפתי. והחברה הצעירה הרעבתנית – קונה כל מה שיש. ממש קורעת מהידיים.

שתי קבוצות טיול גדולות הגיעו ברגל מתל אביב ומחיפה – בהנהגת מדריכים מיוחדים מטעם הסתדרות העובדים. הן עוברות דרך כל בתי המדרש, החורבות והאתרים העתיקים שבעיר העתיקה. אחר כך מתייצבות הקבוצות באיזור אחד – מתוח ומצפה.

החמה קופחת, אך ההמון מעביר את זמנו בשירה. לפתע פתאום, עוברת שם זקנה יהודייה נמרצת. היא שומעת את החברה שרה – ומתחילה למחוא כפיים ואף להצטרף לשירה. נדמה שזהו פזמון שקשור לאירועי היום – ולא נדרש יותר מזה. ברגע אחד נוצר סביבה מעגל רוקדים – והתחילו לרקוד מעין "הורה", שכמותה, מסתבר, לא ראתה צפת זה שנים רבות. העיר עומדת על מקומה, ופתאום – נשמעת מוזיקה. סימן הוא, שהתהלוכה יוצאת מבית הכנסת האר"י.

והנה מופיע מושל צפת, אחריו שורת שוטרים, השומרים על הסדר. כלי הנגינה מנגנים ניגון חסידי נמרץ. בעקבותיהם – קבוצת ספרדים חובשי כובעים אדומים ואשכנזים בקפוטות ארוכות. הם נושאים תינוקות עטופים, ועליהם מונחים ספרי תורה מצופי כסף.

מאחוריהם – קהל רב: יהודים מכל הסוגים – ספרדים, אשכנזים, תימנים, בוכרים, עולים מסוריה, מארם נהריים, ממצרים – אי, אי, אי, מאין לא באו! כולם הולכים, שרים, קופצים – הולכים ושרים, הולכים וקופצים.

לכבוד התנא האלוקי, מים בחינם

התהלוכה מתחילה לרדת לעבר ההר השקט המוביל למירון. שם, בתחתית, ממתינים מאות פועלים עם סוסים, פרדות וחמורים – כדי להסיע את העולים למירון. הדרך ארוכה – יותר משעתיים – ולשם אפשר להגיע רק ברגל או רכוב.

נמשך לו טור רוכבים ארוך: יהודי גבוה רוכב על חמור קטן ורגליו כמעט נגררות על הארץ; סבתא זקנה רכובה על סוס – מחזיקה בשתי ידיים בערבי שמוביל אותה. פרדה אחת מועדת – והפרש חסר האונים קורא לערבי לעזור לה ולחלצה מן הסכנה. אחרים כבר נמצאים באמצע הדרך – יש שכבר קיבלו את ספר התורה לשאתו, וגאים בכך מאוד.

השמש מכה, ההמון מזיע, והצמא מתחיל להציק. לפתע נראית עגלה גדולה, ולידה עומדים כמה יהודים עם כדים בידיהם וצועקים: "מים, מים – חינם, אין כסף!" זהו כבר מנהג של שנים – שבאמצע הדרך מצפת למירון, מחכים עם מים, להשקות את משתתפי התהלוכה.

הכדים מתרוקנים, וההמון ממשיך בדרכו...

קצת מן הצד, למרגלות הר עצמון האדיר – ההר הגבוה ביותר בארץ ישראל – נראים כבר בתי מירון. במשך כל השנה יש שם רק בית כנסת, שבו מצויים קבריהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, ועוד חצר אחת ובה בית מושב זקנים.

אבל היום – כל האזור הפך ליריד שלם. סביב־סביב הוקמו עשרות דוכנים שבהם מוכרים כל מיני מאכלים ומשקאות. ארגון "הדסה" הקים כאן מבנה זמני עם כמה מיטות, כדי לסייע במקרי חירום – שאינם נדירים במירון – בגלל הצפיפות הבלתי רגילה. גם הקרן הקיימת לישראל פתחה כאן קיוסק ומחלקת לעוברים ושבים את הסמלים שלה.

זה הקטן, עוד יהיה בלאט-מייסטר

החצר, כל הגלריות והגגות – הומים אדם. בקושי רב אני דוחף את דרכי פנימה אל תוך בית הכנסת. כבר בחדר הראשון, מעט מהצד, שוכן הקבר הגדול של רבי שמעון בר יוחאי. במשך כל השנה הוא לבן ומצוחצח – אך עכשיו הוא שחור כולו, מכוסה פיח של עשרות אלפי נרות, שהודלקו והוצמדו אליו מכל עבר, ועשנם חונק את האוויר.

סביב הקבר תלויים עוד עשרות – אם לא מאות – מנורות שמן, ועל כל אחת מהן כתוב שם של תנא, נביא, או איש קדוש אחר. כל אחד מן המבקרים תורם נר או שמן, והאוויר עמוס כל כך בחלב וניחוח שמן זית – עד שהראש מתחיל להסתחרר.

סביב הקבר – וגם סביב קברו של רבי אלעזר בן שמעון, השוכן בסמוך – עומדים גברים ונשים. הם בוכים, מתפללים, מנשקים את הקברים השחורים והמפויחים. אחרים יושבים מעט בצד ולומדים – רובם מתוך ספר הזוהר.

לאורך הקירות, סביב־סביב, פרוסים האנשים עם כל רכושם – ספרדים, תימנים, גברים, נשים וילדים. לידם – מזון, משקאות, פיתות, קופסאות שימורים, ואפילו פרימוסים – כבר תפסו לעצמם פינה לבישול, כי בלילות – הקרים של מירון – אין לוותר על אוכל חם. אני יוצא אל החצר – וכאן כבר שוקק חיים. הספרדים, חובשי התרבושים האדומים, יצרו מעגל. באמצע רוכב אחד מהם על כתפיו של חברו, מנופף במקל ושר משהו בערבית – כנראה שיר הקשור ליום החג. כל הסובבים שרים אחריו את המילים ומוחאים כפיים.

חסידי צפת אוחזים איש ביד רעהו ומתחילים במעין מעגל חסידי – סיבוב נמרץ כל כך עד שהקפוטות מתעופפות באוויר. תוך כדי ריקוד הם שרים שירים שונים, ובפזמון שב ומופיע המשפט: "ואמרתם כה לחי, רבן שמעון בר יוחאי!"

במרכז המעגל רוקד ילד קטן, בן שתים־עשרה בלבד – לבוש בקפוטה ארוכה, פאותיו מסתלסלות ועיניו זורחות. אך כיצד הוא רוקד נפלא? אין ספק שמדובר בילד פלא יהודי. ואם רק יזכה לחינוך ראוי – ודאי שיהפוך לבלטמאיסטער (רקדן־כוכב) מפורסם.

החלוצים עצמם יוצרים גם הם מעגל משלהם, רוקדים הורה בתשוקה כה רבה עד שהקירות רועדים. החלוצות, נותרו הפעם בצד – שכן במקום הקדוש הזה לא הרשו להן לרקוד.

מקום אש להבת שלהבת

הרגע החשוב ביותר של החג הולך ומתקרב – ההדלקה. בראש הגג ניצבים שני עמודי אבן בין שני עמודי האבן שבראש הגג – מונחים כלים מיוחדים המיועדים לקלוט את שמן הזית. יהודים יראים זורקים לתוך הכלים גם בגדים שונים – שעתידים להישרף באש. סכומים גבוהים משולמים בעבור הזכות להדליק את האש מתחת לעמודים.

וכששני הלהבות מתפרצות אל על – אל השמיים – ההמון יוצא מגדרו משמחה. קולות אקסטטיים ממלאים את האוויר, מחיאות כפיים, קפיצות – כל המחיצות נופלות.

חסיד בעל פאות ארוכות של עשרים סנטימטר, חלוץ במכנסיים קצרים וברכיים חשופות, "חכם" ספרדי בגלימה לבנה ותרבוש אדום, תימנים, סורים, מצרים ומרוקאים – כולם אוחזים ידיים ומתמזגים במחול עד שכמעט נשכחת החומריות.

שומעים את הקריאה: "בזכות הצדיק, רבי שמעון בר יוחאי!" כלי הנגינה מנגנים, ההמון מוחא כפיים, הרוקדים פועלים בכל גופם – ברגליים, בידיים ובנפש כולה. בתוך כל ההתרחשות מסתובב יהודי בוכארי בגלימה וכיפה רקומה זהב, בקבוק יין בידו – וכאשר הוא מבחין שמישהו נחלש – הוא מוזג לו כוס יין אל תוך פיו. והריקוד בוער! האש מתגברת, השמחה פורצת – עוד ועוד, גבוה יותר, עז יותר, שמח יותר...

>> למגזין המלא - לחצו כאן

השעה כבר שתיים בלילה. האנשים קורסים על רגליהם. המוזיקה הולכת ודועכת. אני מתעטף בשמיכה, ונרדם על האבנים הקשות והקרות. עם שחר – עלינו, בני הנעורים, לקום ולטפס על הר עצמון. מגובה של 1200 מטר – נקבל את פני השמש העולה.