בימים אלו סוערת הארץ סביב סוגיית הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. ההחלטה לאפשר את כניסת הסיוע, שהתקבלה על רקע לחץ בינלאומי כבד, עוררה תגובות נזעמות בחלקים בציבור הישראלי, הרואים בכך מתן "חמצן" לאויב ופגיעה בלוחמים ובחטופים. אולם, הדיון בשאלת הגבלת משאבים לעיר האויב בזמן מלחמה אינו חדש, ויש לו במקורות רבים בהלכה היהודית.
הדיון ההלכתי (הפרקטי ק"ו) הוא כמובן הרבה מעבר לכתבה באתר אינטרנט, והדברים עלו כאן לעורר לב המתעניין.
במבט ראשון, ההלכה אוסרת על הרעבה והצמאה של עיר האויב תחת מצור. מקור דין זה מצוי בספרי על הפסוק "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ' י'). הספרי מפרש את המילים "להלחם עליה" במשמעות מצמצמת: "ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים". יתרה מכך, הרמב"ם קובע שכאשר צרים על עיר, אין להקיפה מארבע רוחותיה אלא יש להשאיר רוח אחת פתוחה, כדי לאפשר למי שרוצה להימלט על נפשו לצאת. הוא למד הלכה זו מפי השמועה מהפסוק המתאר את מלחמת מדין: "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה" (במדבר ל"א ז'), כשהציווי היה להשאיר פתח לבריחה.
אך לכאורה, קיימת סתירה למקורות אלו. רש"י, בפירושו לפסוק י"ב באותה פרשה ("וצרת עליה"), מפרש את המצור בצורה מרחיבה: "אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים". גם הלכה זו מקורה בספרי אחר (על פסוק י"ב).
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הספרי האוסר הרעבה (על פסוק י') לספרי המתיר אותה (על פסוק י"ב)? אחת הדרכים ליישוב היא לחלק בין שלבי הלחימה.
התורה מתארת סדר פעולות: תחילה יש לקרוא לעיר לשלום ("וקראת אליה לשלום" - פסוק י'). בשלב זה, שבו עדיין לא החלה המלחמה אלא רק מצור שמטרתו קריאה לשלום, אסור להרעיב ולהצמיא, ויש אף לאפשר בריחה מהעיר.
הנצי"ב מבאר שזוהי תקופה של יום או יומיים המיועדת לקריאה לשלום, ורק בתקופה זו אסור להרעיב ולהקיף מכל הצדדים. התורה תמימה מוסיף שהקריאה לשלום אינה יכולה להתבצע תחת לחץ כבד מידי של הרעבה וצמא, אלא רק כשהמלחמה מתחילה ניתן להפעיל לחץ כזה. ניתן לראות בכך הדגשה של חמלה ומוסר טרם תחילת מעשי האיבה הישירים.
אולם, אם העיר מסרבת להשלים ובוחרת במלחמה ("ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה" - פסוק י"ב), אזי מותר להשמידם, וכולל זה הרעבה, הצמאה וגרימת מחלות. בשלב זה, מותר אף להקיף את העיר מכל רוחותיה. וכן בנידון דידן, שבו האויב תקף באכזריות וחטף לשבי, פשוט שמותר להקיף מכל צד ולמנוע בריחה, וכן מותר להרעיבו כדי להשמידו ולהוציא את החטופים.
לעומת זאת, עולה מלשון הרמב"ם גישה שונה בעניין המצור המאפשר בריחה. הרמב"ם כותב שדין איסור הקפת עיר מארבע רוחותיה אלא משלוש, כדי להשאיר מקום לברוח, תקף "כשצרין על עיר לתפשה". נראה מפשטות דבריו שהוא אינו מחלק דין זה בין שלב הקריאה לשלום לשלב המלחמה, ושהוא חל בכל שלבי המלחמה.
הרמב"ם גם קובע שאין לקצוץ אילני מאכל ואין למנוע אמת המים מעיר האויב – דינים הנראים כדומים לאיסור הרעבה והצמאה. לשון הרמב"ם בהלכה זו גם היא נראית כללית, ללא חילוקים וסייגים כמו בדין קריאה לשלום.
גישה נוספת ליישוב הסתירה בהיתר ההרעבה מציע פירוש צרור המור. הוא מציע לחלק את דין ההרעבה לפי סוגי האנשים בעיר. לשיטתו, מותר להרעיב ולהצמיא רק את "כח הזכר הגובר עליך", כלומר את אנשי הצבא הלוחמים. לעומת זאת, "הנשים והטף שהם חלשים מצד עצמם" ראוי להחיותם ולספק להם מזונות בסיסיים. חילוק זה "ברור מסברא" – יש להבדיל בין אנשי צבא המהווים חלק מהלחימה לבין אזרחים שנקלעו לשם, בהם אסור להתעמר. גישה זו יכולה ליישב את שני מקורות הספרי: ההיתר להרעיב מתייחס לחיילים, והאיסור מתייחס לאזרחים.
| מקורות וקרדיט: הרב אשר וויס שליט"א - הרב ישי יסלזון ועוד.
0 תגובות