השם "ירושלים" – עיר הקודש – איננו רק שם אחד, אלא שילוב רב-שכבתי של כינויים, מקורות ומשמעויות.
לפי חז"ל, השם "ירושלים" נוצר מצירוף שני שמות: "יראה", כפי שקרא לה אברהם אבינו – "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" (בראשית כ"ב, י"ד), ו"שלם", כשמו של המקום על פי מלכי־צדק, מלך שלם (בראשית י"ד, י"ח). הקב"ה, לפי המדרש, חיבר בין השניים – וקרא לה ירושלים. כך נולדה עיר של יראה ושל שלום גם יחד.
המשמעות המדויקת של השורש "שלם" מעורפלת. האם זהו תיאור שלמות, שלום, או אולי שם של אל קדום? אחרים רואים ב"שלם" שם עתיק של העיר, כפי שמופיע בתהלים: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון".
האזכור הראשון של השם המלא "ירושלים" נמצא בספר יהושע (י', ג'). לאורך התנ"ך מופיע השם כ-669 פעמים – אך רק בשש מהן מופיעה האות יו"ד בין הלמ"ד למ"ם. צורת הכתיב הזו, לפי חוקרים, מצביעה על גרסה מוקדמת יותר של השם, כמו "ירושלם" או אפילו "שלם".
הניקוד בצורת זוג (ירושלים) מעורר סברות שונות: אולי העיר חוברה משתי ערים – העליונה והתחתונה, או שמא מדובר ברמז ל"ירושלים של מעלה" ושל מטה. עם זאת, גם שמות מקומות אחרים מופיעים בזוגי – כמו "אדוריים" ו"מחניים" – ללא משמעות כפולה.
במהלך ההיסטוריה נשאה ירושלים שמות רבים: "יבוס" בתקופת השופטים, "ציון", ובתקופה הרומית – "איליה קפיטולינה", שם שניתן לה על ידי הקיסר אדריאנוס. בתרגומים ליוונית ולטינית היא נקראה "הירוסולימה", שם שהשפיע על שמותיה בשפות אירופאיות: ג'רוזלם, ז'רוזלם, ירוזלימה ועוד.
גם כשפירוש השם "ירושלים" אינו ודאי, קדושתו ברורה. לדורות של יהודים – ולהבדיל גם למאמינים אחרים – הוא הפך לשם נרדף לקדושה, תקווה ותשוקה רוחנית. בתפוצות נודעו ערים יהודיות בשם "ירושלים דליטא" או "ירושלים דפראג", לאות מרכזיותן בתורה ובאמונה.
ביטויים כמו "ירושלים של מעלה" מתארים מושב קדוש בעולם האמת, והם נוכחים גם בתלמוד ובפיוט. גם תכשיט הנקרא "ירושלים של זהב", שנהגו לשאת על הראש בבבל, ביטא את זכרה בלב ובגוף.
ירושלים של ימינו קרובה מתמיד – פיזית, וגם רוחנית. קרבתנו אליה היא זכות וחובה לראות בה מעבר לעיר גיאוגרפית את הרעיון שבה – סמל לאחדות, קדושה וזהות. עיר אחת, עם אחד, קל אחד – אשר שמו נקרא עליה.
0 תגובות