ימי "בין המצרים" הם פרק זמן של עשרים ואחד ימים, המתפרשת משבעה עשר בתמוז ועד לתשעה באב. ורמז יש מן מהפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ועל פי חכמים, אלו הם ימי צרה.
בתקופה זו נאמר ש"קטב מרירי", שמו של שד מזיק, ומזיקים נוספים מצויים ושולטים, ואכן צרות רבות וקשות פקדו את עם ישראל לדורותיו בימים אלה. חורבן בתי המקדש, גם הראשון וגם השני, התרחש אף הוא בימים אלה, אשר התאפיינו במצור, מצוקה וצרה. מסיבות אלו, נקבעו כל ימי "בין המצרים" כימי אבל על חורבן בית המקדש.
לפיכך, במהלך ימים אלו, נהוג להמעיט בשמחה יותר מבכל ימות השנה. הדבר מתבטא בכמה איסורים ומנהגים: אין נושאים נשים החל מי"ז בתמוז ועד לאחר תשעה באב. כמו כן, אין עורכים מחולות וריקודים, ואין שומעים קול נגינה, בין אם מכלי שיר ובין אם מכלים אחרים כמו רמקול, נגן או רדיו.
בנוסף, אין עורכים טיולים וביקורים לשם תענוג. איסור נוסף הנוגע למראה החיצוני הוא שאין מסתפרים, אם כי הספרדים נוהגים להקל ולהסתפר עד השבוע שחל בו תשעה באב, על פי דעת מרן הבית יוסף.
בתקופה זו, ישנו גם מנהג שאין מברכים 'שהחיינו' על בגד חדש או פרי חדש. הסיבה לכך היא שהזמן נחשב לזמן פורענויות, ולכן אין לברך 'שהחיינו' עליו. בעקבות זאת, נמנעים מלבישת בגדים חדשים ואכילת פירות חדשים.
עם זאת, קיימים מספר מקרים בהם מותר לברך: אם נזדמנה מצווה עוברת שחייבים לקיימה בזמנה, כמו ברית מילה או פדיון הבן, מברכים 'שהחיינו'. בנוסף, אם נזדמן פרי חדש שלא יימצא לאחר תשעה באב, מותר לברך עליו כדי לא להחמיץ את ברכת המצווה.
נהוג גם היתר לברך 'שהחיינו' בשבת. לכן, אם נזדמן פרי שלא יימצא לאחר תשעה באב, ואפשר להמתין ולאוכלו ביום שבת, ראוי להשהותו ולברך עליו בשבת. במקרים של צורך, כגון אישה הרה המתאווה לפרי חדש, או חולה הזקוק לפרי לבריאותו, הם רשאים לאכול ולברך 'שהחיינו'.
חשוב לציין כי בימים אלה, נאמר ש"שולטין המזיקין", ועל כן על כל אדם לנקוט זהירות יתרה מפני כל חשש נזק וסכנה, מעבר לזהירות הנדרשת בשאר ימות השנה. איסור נוסף שחל בימים אלה נוגע להכאה: הרב לא יכה את התלמידים, אפילו במכה קלה ברצועה, וכן אב לא יכה את בנו.
ואף ישנם אנשי מעשה הנוהגים לקבוע לעצמם זמן יומי להתבוננות ולהתאבלות על חורבן בית המקדש. ישנם גם מקומות שבהם נהוג לומר 'תיקון חצות' בחצות היום, כחלק ממנהגי האבלות.
0 תגובות