הגאון רבי מאיר שמחה נולד בשנת תר"ג בעיירה בלטרימנץ שבפלך ווילנא, לאביו רבי שמשון קלונימוס, שהיה למדן גדול, בעל צדקה ומכניס אורחים. הגאון רבי מאיר מטיקטין זצ"ל את הוריו שייוולד להם בן שיאיר את עיני ישראל בתורה, ועם לידתו קראו לו "מאיר שמחה" על שם אותו גאון.
בגיל שבע עשרה, בשנת תר"כ (1860), נישא לבתו של הגביר ומוקיר רבנן ר' צבי פלטיאל מביאליסטוק. אשתו, הרבנית הצדקנית מרת חיה, עסקה במסחר ואפשרה לבעלה להתמסר כולו ללימוד התורה, כפי שהתבטא בחיוך לאחד ממיודעיו: "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני" (מי שנותן חיים נותן מזונות), וכוונתו הייתה לאשתו "חיה" שהביאה את פרנסת הבית.
שקידתו של רבי מאיר שמחה בתורה הייתה עצומה. בלילות החורף הארוכים היה לומד כל הלילה בעמידה על רגליו, מתבודד בעזרת הנשים של בית המדרש ושקוע בים התלמוד. למרות התמסרותו המוחלטת ללימוד, לא הסיח דעתו מחובותיו כלפי הזולת. הוא נהג שלא לצאת מבית הכנסת בלילות שבת לפני שדאג לסדר את האורחים העניים לסעודות שבת אצל בעלי הבתים בעיר.
במשך כארבעים שנה שימש רבי מאיר שמחה כרב העיר דווינסק, והיה נערץ ואהוב על כל החוגים, כולל משכילים וגויים, שהעריכו את קדושתו וגדולתו. הוא חי בדוחק ולא רצה ליהנות משל אחרים. מנהגו היה שלא לקבל כל תשלום עבור מכירת חמץ, ואף סירב לקבל תוספת למשכורתו הקבועה, באומרו שיש לו די מחסורו. כספים שקיבל בדואר והשולח לא היה ידוע, היה מחלק לצדקה.
אוהב שלום ורודף שלום
רבי מאיר שמחה היה מתלמידיו של אהרן הכהן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא השתדל במיוחד להשכין שלום בין איש לאשתו, ורבים המקרים בהם הצליח ליישב סכסוכים בין זוגות צעירים או כאלה שעמדו על סף גירושים. לצד התמסרותו המוחלטת ללימוד התורה, היה ער לכל ענייני הכלל ופעל רבות להרמת קרן התורה והדת, והשתתף בוועידות ואסיפות רבנים חשובות.
בשנת תרס"ב (1902), כארבע עשרה שנים לאחר שהתמנה לרב בדווינסק, הצליח רבי מאיר שמחה לחסוך ממשכורתו הדלה סכום ניכר כדי להדפיס את ספרו הגדול "אור שמח" על הרמב"ם. שלושה חלקים מהספר יצאו בחייו בוורשא, והחלק האחרון נדפס בריגא לאחר פטירתו על ידי הגאון רבי מנחם מנדל ז'ק זצ"ל.
ספר ה"משך חכמה" על התורה נמסר אף הוא על ידי רבי מאיר שמחה לרב ז'ק בעודו בחיים בעת שבא להתרפאות בריגא, ויצא לאור שנה אחת לאחר פטירתו. לצערנו, כתבי יד רבים, כולל חידושים על מסכתות הש"ס, אבדו בשואה הארורה, ומעטים בלבד ניצלו ויצאו לאור בישראל. גם אלפי תשובות בהלכה שהשיב לכל קהל הגולה במשך ארבעים שנות רבנותו אבדו בשואה.
עניין יישוב ארץ ישראל
אגרת מפורסמת כתב רבי מאיר שמחה, בה התייחס לביטול שלוש השבועות בעניין יישוב ארץ ישראל. הוא קבע כי לאחר החלטת הממלכות הנאורות בסן רמו (בשנת תרפ"א) שארץ ישראל תהיה לעם ישראל, סר פחד השבועות וקמה מצוות יישוב ארץ ישראל למקומה, מצווה השקולה כנגד כל מצוות התורה.
הוא קרא לכל איש לסייע בכל יכולתו לקיום מצווה זו, והדגיש את חשיבות העניין העומד ברומו של עולם, תוך הסתייגות שכל העניינים הכלליים והקניינים הציבוריים צריכים להיות על טהרת הקודש והצניעות.
הוא חתם את דבריו במילים: "יהי' איך שיהיה, מצוות ישוב ארץ ישראל לא נפטר מזה, כל מי שבכוחו יעשה וזכות מצוה הזאת תגן על עמו ישראל בכל מקומות מושבותיהם להצילן מכל רעה, ועיניהם ועינינו תחזינה בשובו לציון ולשמוע בעת יאמר לציון מלך אלקיך בב"א".
שנותיו האחרונות ופטירתו
לרבי מאיר שמחה הייתה בת יחידה שנישאה לגדול פולין, רבי אברהם לופטביר מוורשא. רבי מאיר שמחה היה קשור אליו באהבה עזה, אך למגינת לבו לא זכה להשתעשע עמו זמן רב, שכן רבי אברהם נפטר באסרו חג של פסח באותה שנה, על פני חמיו, שהתאבל עליו מרה.
בשנת תרפ"ו (1926) הלכה לעולמה רעייתו הרבנית חיה. מספרים שרבי מאיר שמחה התכופף כלפי ארונה ואמר: "חיה חיה, אל תדאגי, עוד בשנה זו אבוא אליך". ואכן, בקיץ של אותה שנה, בהיותו בגיל שמונים ושלוש, חלה רבי מאיר שמחה. בחודש אב הגיע לשאול בעצת הרופאים בריגא. מחלתו הייתה אנושה, ובד' באלול, ליל שבת קודש, עלתה נשמתו השמימה.
ביום ראשון בבוקר נעשו ההכנות למסע הארון מריגא לדווינסק. בשעה חמש הגיעה הרכבת לדווינסק, וההלוויה המשיכה לביתו של רבי מאיר שמחה. מכיוון שנפטר ללא בנים, הורה ידידו הקרוב, הגאון רבי יוסף רוז'ין ("הרוגוצ'ובער"), ששימש ברבנות דווינסק לעדת החסידים, להעמיד את הארון בדירת המנוח ולהרימו לאחר מכן, כדי לתת לבית 'דין בית האבל', ושמניין יהודים יהיו בבית ליד הארון ויקבלו ניחום אבלים כדין.
מסע ההלוויה המשיך לבית הקברות, ובשעה מאוחרת בלילה נסתם הגולל על הכהן הגדול, גאון הדור, מאור הגולה, רבנו מאיר שמחה הכהן זצ"ל.
0 תגובות