דוח חשאי ומטלטל של לשכת נשיאות איראן, שהודלף בימים האחרונים לרשת, חושף כי ברפובליקה האסלאמית נרשם שיעור הזעם הציבורי הגבוה ביותר שנמדד אי פעם במדינה כלשהי בעולם, כאשר כ-90 אחוזים מהאזרחים האיראנים מצהירים בגלוי כי הם דורשים שינוי יסודי או החלפה מוחלטת של שיטת המשטר. כך דווח ב"איראן אינטרנשיונל".
המסמך החסוי, שזכה לכותרת "מה איראן רוצה" והגיע לידי כלי התקשורת "איראן וייר", מציג מראה פנימית חסרת רחמים של השלטון בטהרן, המנוגדת לחלוטין לתעמולה הרשמית המופצת בכלי התקשורת הממלכתיים המנסים להציג מצג שווא של אחדות לאומית ותמיכה רחבה במנהיגים.
את הדוח הרגיש חיבר עלי ראביי, מי ששימש בעבר כבכיר במשרד המודיעין האיראני וכדובר הממשלה, וכיום מכהן כיועצו של הנשיא מסעוד פזשכיאן לעניינים חברתיים. הנתונים במסמך מבוססים על סקר מקיף וחשאי שנערך במהלך החודשים אפריל ומאי על ידי מרכז המחקר ARA, והופץ בין בכירי הממשל והביטחון בחודש יוני האחרון. עיתוי עריכת המחקר דרמטי במיוחד: הוא בוצע מיד לאחר גל המחאות ההמוני של חודש ינואר, שבו כוחות הביטחון האיראניים טבחו ברבבות מפגינים ברחובות, ובמהלך המלחמה הישירה מול ארצות הברית – שגבתה בין היתר את חייו של המנהיג העליון עלי חמינאי.
לפי הדיווח, הנתון המדהים ביותר בדוח נוגע למדד הזעם הציבורי, ששבר כל שיא עולמי מתועד. בעוד שמדד הרגשות הגלובלי של מכון "גאלופ" הבינלאומי מעולם לא תיעד שיעור זעם לאומי שעלה על 47 אחוזים (שיא שהוחזק בעבר על ידי מדינת צ'אד למודת הסבל), הסקר הפנימי של המשטר האיראני מראה כי שיעור הזעם באיראן זינק ל-63.6 אחוזים – עלייה דרמטית של 12 אחוזים מאז חודש דצמבר, רגע לפני הטבח ההמוני במפגינים. הדוח עצמו מודה בכתב כי מדובר בנתון חסר תקדים המציב את איראן בראש טבלת הזעם והאבל העולמית, הרבה מעבר למדינות מוכות מלחמה קשות כמו עיראק ואפגניסטן.
פצצה במצולות: הנשק האיראני שישבית את האינטרנט העולמי
לצד הזעם הנורא, הדוח מנתח את עמדת הציבור בנוגע לעימות הצבאי הישיר מול וושינגטון ומנפץ את המיתוסים של שני הצדדים. הציבור האיראני אינו תאב מלחמה כפי שמציגה הטלוויזיה הממלכתית, אך גם אינו מוכן לכניעה מוחלטת כפי שמקווים לעיתים גורמים בממשל האמריקני. על פי הנתונים, כ-44 אחוזים מהנשאלים תומכים בשמירה על הפסקת האש ובהמשך המשא ומתן המדיני – שיעור כפול מזה של התומכים בהפסקת השיחות ובהיערכות למלחמה כוללת. עם זאת, האמון של האזרחים בצוותי המשא ומתן ובגנרלים שואף לאפס, כאשר כמחצית מהציבור מדווח על חרדה עמוקה מפני סבב לחימה נוסף.
הנתונים הרגשיים של אזרחי הרפובליקה האסלאמית נראים כמו דיווח על נפגעים בשדה הקרב, כאשר הייאוש וחוסר האונים השתלטו על הרחוב האיראני. כמחצית מאוכלוסיית המדינה מדווחת על תחושת אובדן תקווה מוחלטת, קרוב ל-48 אחוזים מעידים כי הם סובלים מעצבות ומדיכאון קליני, וכ-45 אחוזים מתמודדים עם חרדה כרונית יומיומית. נתונים קשים אלו בולטים במיוחד בקרב הצעירים והשכבות המשכילות במדינה – דווקא כוח האדם האיכותי והחיוני שאמור להוביל ולשקם את כלכלת המדינה הקורסת תחת נטל המלחמה והאינפלציה הדוהרת.
בנוסף, הנתונים הרשמיים של לשכת הנשיאות מפרקים לחלוטין את טענת השלטון על כך שהעם התלכד סביב מנהיגיו בעקבות המלחמה. המשטר עצמו נאלץ להודות במסמך כי לא פחות מ-47 אחוזים מהאזרחים באיראן לא השתתפו אפילו פעם אחת בעצרות התמיכה הליליות שהטלוויזיה הממלכתית מציגה מדי ערב כהוכחה לאחדות העם, ובבירה טהרן שיעור המשתמטים מהאירועים הממלכתיים הגיע ל-61 אחוזים. כותב הדוח, עלי ראביי, אף מודה כי קמפיין הגיוס ההמוני להתנדבות להגנת המולדת נחל כישלון חרוץ, ומסביר זאת בכך שאזרחים רבים פשוט חששו מפני שיפוטיות וביקורת מצד שכניהם וסביבתם החברתית במידה ויזוהו עם מוסדות השלטון.
המגמה המרתקת ביותר שנחשפת בדוח נוגעת לקריסת הזהות הדתית של הרפובליקה האסלאמית, שעליה נבנה המשטר מאז מהפכת 1979. בעוד שהגאווה הלאומית האיראנית נמצאת בנסיקה (עם למעלה מ-85 אחוזים המביעים גאווה בלאומיותם ומעדיפים להגדיר עצמם כ"איראנים" לפני "מוסלמים איראנים"), השמירה על חוקי הדת השיעית קורסת לחלוטין. לשם השוואה, בשנת 1975 – ארבע שנים לפני המהפכה האסלאמית – כ-79 אחוזים מהאיראנים העידו כי הם צמים בחודש הרמדאן; בשנה שעברה עמד הנתון על 42 אחוזים בלבד, והשנה הוא צנח לשפל חסר תקדים של כ-30 אחוזים מהאוכלוסייה בלבד.
בעקבות הייאוש מהעתיד והדיכוי הפוליטי, אזרחים רבים פשוט מעוניינים לברוח. שליש מכלל אזרחי איראן מצהירים כי היו מהגרים מהמדינה באופן מיידי אילו רק ניתנה להם ההזדמנות, כאשר הנתון מזנק לכדי כמחצית מהצעירים מתחת לגיל שלושים וכמחצית מבעלי ההשכלה האקדמית. ההערכה העולה מן המסמך היא שהאזרחים אינם נוטשים את הגאווה הלאומית שלהם באיראן, אלא הם פשוט נוטשים כל אמונה בעתידה של המדינה תחת הנהגת האייתוללות הנוכחית, ומחפשים דרכים חלופיות להישרדות אישית.
אולם החלק המדהים באמת במסמך אינו רק הנתונים היבשים והקשים, אלא ההמלצות האופרטיביות שכותב היועץ הנשיאותי להנהגה, שאינן כוללות שום רפורמה פוליטית או חופש אזרחי אמיתי. ראביי ממליץ לבכירי השלטון להשקיע מאמצים גדולים יותר בהסברה מניפולטיבית כדי לשכנע את הציבור שהסנקציות הבינלאומיות, ולא השחיתות וחוסר המיומנות של המשטר, הן האשמות במצבם הכלכלי הירוד – זאת למרות שהסקר מראה בבירור כי הציבור מאשים בראש ובראשונה את אוזלת היד השלטונית. ההמלצה הבולטת ביותר בדוח קוראת לכוחות הביטחון "להימנע ממדיניות שיוצרת עימות ישיר עם החברה ברחובות", מה שמסביר את הירידה הזמנית באכיפת חוקי הלבוש והחיג'אב ברחובות טהרן, המהווה סוג של ניהול סיכונים מצד משטר המבין כי הוא ניצב בפני פיצוץ חברתי אדיר.
ההיסטוריונים והסוציולוגים שניתחו את הדוח מצביעים על כך שראביי משתמש במונח המחקרי "פרזנטיזם" (תפיסה של חברה הלכודה בהווה, ללא יכולת להתרפק על העבר או לדמיין עתיד כלשהו) כדי לתאר את הלכי הרוח באיראן כיום. מדובר באותו מונח בדיוק שנטבע על ידי חוקרים איראנים בשנת 1975 כדי לתאר את המצב המנטלי של האזרחים תחת שלטונו של השאה – מצב של ייאוש ותסכול עמוק שהוביל, ארבע שנים מאוחר יותר, להתפרצותה של המהפכה האסלאמית הגדולה ששינתה את פני המזרח התיכון כולו.
0 תגובות