ברקע נסיעתו המתוכננת של ראש הממשלה בנימין נתניהו לארצות הברית והפסקת גל התקיפות האמריקני במזרח התיכון, עולים סימני שאלה רבים באשר לאסטרטגיה של וושינגטון. תת-אלוף (במיל') ראם עמינח, חבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), עושה סדר באירועים בראיון ליוסי סרגובסקי באולפן 'כיכר' ומסביר לאן פנינו מועדות.
"מפחדים מ'העתק-הדבק' איראני": הבלוף של התקיפות האמריקניות
על פי עמינח, העצירה הפתאומית בתקיפות האמריקניות נובעת ממגבלה מבצעית ואסטרטגית עמוקה. ישנם שלושה נושאים מרכזיים שמטרידים את ישראל ואת ארה"ב: תוכנית הגרעין, "ערי הטילים" החפורות בתוך ההרים, והאמל"ח המאיים על מיצרי הורמוז. בשלושת המכלולים הללו, האמריקנים פשוט אינם מסוגלים לפגוע באמצעות ירי אווירי ספורדי.
כדי להמחיש את המגבלה הטכנולוגית, מביא עמינח את דוגמת פצצת ה-GBU-57 – הפצצה האמריקנית הכבדה ביותר שנועדה לחדור בונקרים. מתוך כלל המלאי של ארה"ב הגדולה, קיימות כ-10 עד 30 פצצות כגון אלו בלבד. הפצצה מסוגלת לחדור כ-40 מטרים בלבד בתוך סלע קשה (כמו בהר מקוש), בעוד שהמטרות האיראניות המרכזיות חפורות בעומקים של 80 ואף 100 מטרים מתחת לאדמה.
לצד המגבלה הצבאית, קיימת נמנעות מכוונת מפגיעה בנכסים כלכליים משמעותיים של איראן, כמו תשתיות גז, נפט ותחנות כוח. פגיעה כזו הייתה יכולה להביא את הנהגת המשטר על ברכיה, אך האמריקנים נמנעים ממנה מחשש שאיראן תגיב ב"העתק-הדבק" ותשתק את תשתיות הנפט של המדינות השכנות במפרץ.
תוצאת הביניים היא שאיראן, למרות מכות קשות שחטפה מצה"ל מארה"ב, ולמרות מצב כלכלי קטסטרופלי הכולל אינפלציה של 85% וזנוק של 135% במחירי המזון, מציגה מצג שווא של ניצחון ומשחקת פוקר מצוין. הציבור האמריקני הממוצע, המבולבל מגרסאותיהם של טראמפ והאיראנים, אינו מבין עד כמה המשטר בטהרן חטף מכה אנושה.
מה נתניהו צריך לדרוש מטראמפ?
לקראת הפגישה בבית הלבן, עמינח מעריך כי ראש הממשלה נתניהו יתמקד בשני נושאים עיקריים: איראן וסעודיה.
בנושא האיראני, עמינח מדגיש כי הצהרות עמומות כמו "לעולם לא יהיה לאיראן גרעין" אינן שוות דבר, שכן הן מסתמכות על הנשיאים שיבואו בעתיד. הדרישה הישראלית צריכה להיות חד-משמעית: ארה"ב אינה יוצאת מהאזור ללא הוצאת כל החומר הבקיע מתחומי איראן – בין אם בהסכמה ובין אם בכוח.
בזירה הסעודית, המצב מורכב בהרבה. הסעודים גילו נכונות להתקרבות לישראל ולקידום פרויקטים אסטרטגיים (כמו מסילת הרכבת IMEC לים התיכון) לא מתוך אהבת ציון, אלא מתוך הבנה שהמפתח לוושינגטון עובר בירושלים. כעת, כשהתמיכה בישראל בארה"ב נמצאת במגמת שחיקה מדאיגה גם אצל הדמוקרטים וגם אצל חלק מהרפובליקנים, התמריץ הסעודי נחלש.
עמינח מציין בסיפוק כי הנשיא טראמפ הינו מנהיג יוצא דופן ביחסו האוהד לישראל, הפועל מתוך מצפן פנימי, ומעריך כי טראמפ לא ירצה להגיע לבחירות האמצע כשהוא מציג תבוסה באיראן. ככל שהדברים תלויים באופיו של טראמפ, הוא מעדיף הימור של "הכל או כלום" ולא נסיגה מבוששת.
חלון ההזדמנויות בסוריה והאיום הטורקי השקט
בחלקו האחרון של הניתוח, מתייחס עמינח להתפתחויות הדרמטיות בגזרה הצפונית ולאיום המתגבש מצידה של טורקיה.
בכל הנוגע לסוריה, בעקבות התבטאויותיו של אחמד אל-שרע, מצנן עמינח את הציפיות לנופש בקיץ הקרוב בסוריה ומבהיר כי אל-שרע לא התכוון להסכם שלום מלא כפי שהציבור הישראלי תופס זאת. אל-שרע, שמשפחתו מגיעה במקור מרמת הגולן, יתקשה מאוד לוותר עליה באופן רשמי, ולכן מציע הסדרים ביטחוניים והסכמי ביניים.
עם זאת, עמינח מזהה כאן חלון הזדמנויות אסטרטגי: כעת, כשאחמד אל-שרע חלש, סובל מתנגדים מבית ונזקק לסיוע מישראל ומארה"ב, זהו הזמן המדויק ללחץ מסיבי להשגת הסכם מועיל. אם ישראל תמתין עד שהוא יתבסס בשלטון או עד שטראמפ יסיים את תפקידו, המשימה תהפוך לקשה בהרבה.
מקביל, מביע עמינח דאגה עמוקה מהמעורבות הטורקית האזורית. הנשיא ארדואן מוביל קו איסלאמיסטי מובהק ומהווה, יחד עם חמאס וקטר, את הליבה המרכזית של תנועת 'האחים המוסלמים'. לאחר שארדואן הצליח להחליש את הצבא הטורקי – שהיה בעבר שומר הדמוקרטיה במדינה – הוא מימש את השקפת עולמו והפך ליריב מר של ישראל.
מבחינה צבאית, טורקיה מחזיקה בצבא הגדול ביותר בנאט"ו מלבד ארצות הברית, והיא נמנית עם עשר יצואניות הנשק המובילות בעולם. עמינח מזהיר כי למרות הבעיות הכלכליות והאינפלציה בטורקיה, מדובר במעצמה שאין לזלזל בה. "אם צה"ל היה צריך להיערך כיום בצורה מלאה להתמודדות מול איום טורקי, מדובר על עלות תקציבית בסדר גודל של כ-300 מיליארד שקלים", מגלה עמינח, ומציין כי בשל מגבלות תקציביות צה"ל אינו נערך לכך בפועל.
לסיום, מצביע עמינח על הזירה התודעתית בארה"ב: השילוב של הכסף הקטרי המוזרם בכמויות אדירות לאוניברסיטאות האמריקניות, יחד עם אובדן ידידי אמת של ישראל במסדרונות הממשל, מעצב דור עתיד אנטי-ישראלי ומהווה אובדן אסטרטגי קשה עבור מדינת ישראל.
0 תגובות