בברית המועצות היה לכל תלמיד יומן בית ספר. ובאותו יומן היה כתוב במפורש מי אתה - אם אתה רוסי ואם אתה יהודי. אצל סמיון גרפמן היה כתוב "יהודי". ומגיל 10, זה הספיק כדי לחטוף.
"התחילו לרדת עליי, להשפיל אותי ולהרביץ לי מכות רצח", הוא מספר בשיחה עם יוסי עבדו בתוכנית "השם אחד" של 'כיכר השבת'. "אנחנו לא היינו מסתובבים עם שום סמל של יהדות. גדלתי בזמנים שהיית צריך להחביא את זה".
כשהאנטישמיות סביבם רק הלכה והחמירה, הבינה אמו שאין להם עתיד שם, ולקחה אותו מאוקראינה לישראל. איתם עלה גם חפץ אחד מיוחד: ספר תורה עתיק ומוחבא, הכתוב ברוסית מצד אחד ובעברית מהצד השני. הספר הזה נמצא אצל משפחתו עד היום. "כשאתה חושב על זה עכשיו", הוא אומר בשקט, "יכולות לרדת דמעות".
רק במהלך שירותו הצבאי בצה"ל התחיל אצלו שינוי של שייכות. "פתאום אתה משרת עם אנשים מכל השכבות - דתיים, חילונים, ספרדים, אשכנזים. הכל ביחד. המסע והתרגילים המשותפים הפכו אותי באמת לחלק מעם ישראל".
"חלמתי על תפילין שמעולם לא היו לי"
עשרות שנים לאחר מכן, בנובמבר 2021, כשסמיון רחוק מהדת, הוא חלם חלום מוזר: הוא מחפש באדיקות תפילין. תפילין שמעולם לא היו לו. כשיוסי שואל אם אולי היו לו תפילין בגלגול קודם, סמיון לא פוסל: "אולי הנשמה זכרה". הוא קם מהשינה ופנה מיד לרב גלוברמן, שלימד אותו כיצד להניח – ונתן לו את זוג התפילין הראשון שלו.
"אני חי את החלום", הוא אומר בהתרגשות. "רק לפני פחות ממאה שנה היו רוצחים אותנו באירופה רק על עצם היותנו יהודים. אני התוצאה של סבות וסבתות שלי שחלקם לא שרדו שואה. היום, בנוחות שלי, במדינה שלי שמגנה על עצמה, זכיתי לקום לאור שמיים ולהניח תפילין. אני חלק ממשהו ענק שניסו למחוק מהעולם".
ההתקרבות הזו לוותה בתהליך ניקוי פנימי וחיצוני. "מאותו יום, החיים שלי משתפרים. הפסקתי לשתות, נגמלתי לחלוטין מאלכוהול". הוא מסביר את הקשר הישיר שהוא מוצא בין הגוף לנפש, כשהוא מתאר אימונים קשוחים וגמילה מסוכרים ופחמימות שהוא עובר: "ההתנגדות, שכיבות הסמיכה, הריצות – לא מספיק לשבת ולחייך, צריך לקום ולעשות. כדי להיות חזק בגוף אתה צריך להרים משקולות. כדי להיות חזק בנפש, אתה צריך לפתוח ספרים וללמוד".
"אני חי עם הבושה בלב"
סמיון לא מתחמק מהעבר שלו. "אני חי עם הבושה בלב", הוא מודה בכנות כואבת. "עד גיל 46 לא רק שלא ידעתי כלום, הייתי אנטי. הייתי מעז לבקר דת בלי לטעום אותה. זה כמו לבקר משהו שאף פעם לא ראית".
כשיוסי שואל אותו איך בדיוק התפילין משפיעות עליו, הוא עונה בפשטות: "אני לא יודע להסביר איך התפילין עובדות. אבל זה בדיוק כמו שאני לא יודע איך החשמל עובד - וזה לא מפריע לי להיכנס לחדר, להדליק את המתג ולהכניס אליו אור. התפילין מסדרות לי את הראש. כשאני מניח אותן אני מתחיל להגיד תודה על כל מה שיש לי. ואני אומר תודה גם על אויבים שלי. כי בזכות האויבים שלי אני לא נרדם לרגע, והצבא שלנו חזק".
בריאיון הוא חולק את 'משל המכוניות האדומות': "אם הייתי מבקש ממך לחפש בדרך לאולפן מכוניות אדומות, היית מגיע עם אלבום שלם. למה לא שמת לב אליהן קודם? כי זה לא היה בתוכנית שלך. כשאנחנו שמים לעצמנו מטרה, פתאום מזהים נוכחות של בורא עולם בכל מקום. מי סוגר לנו את העיניים? לא התקשורת, אלא הבחירה שלנו. הבחירה להתרכז במה שאין במקום במה שיש".
"ספר בראשית הוא מדריך החיים שלי"
סמיון חושף בריאיון נקודת מבט עמוקה על לימוד התורה, ותופס את הקשיים כמתנה: "אם אתה מבקש מבורא עולם להיות חזק, הוא ישלח לך אתגרים כדי לחזק אותך. אם אתה תבקש זוגיות בריאה, הוא ישלח לך קשיים כדי שתבנה אותה".
"ספר בראשית הוא מדריך החיים שלי", הוא מסביר בהמשך לכך. "תראה ממה מתחילה התורה. אפילו בורא עולם בעצמו לא ברא את העולם במכה אחת. הוא לקח שלב אחרי שלב, יום ועוד יום, ובירך על כל מעשה. אנחנו רוצים הכל ועכשיו, אבל החיים הם תהליך. אנשים שזוכים בלוטו מפסידים את כל הכסף, כי הם לא מוכנים לאותם סכומים. כדי לקבל משהו, אתה צריך לעבוד קשה".
ההבנה הזו הובילה אותו לתובנה מבריקה שהוא משתף עם הקהל: "שואלים אותי איך הילדים שלי מתנהגים כלפיי. אני תמיד עונה - הילדים שלי מתנהגים אליי בדיוק כמו שאנחנו מתנהגים כלפי בורא עולם. מה זה אומר? הם לא תמיד מקשיבים להוראות שלי, והם פונים אליי רק כשיש להם בעיות. וככה אנחנו מול השם. השם כאן לא רק כדי להביא לנו את המשאלות, אלא כדי לחזק אותנו דרך אתגרים".
"לא צריך לתקן מה שלא שבור"
כשיוסי עבדו מעלה את הניסיונות של פוליטיקאים להמציא "דת חדשה" או גיורים אלטרנטיביים, סמיון לא חוסך במילים קשות: "זה בושה. אנשים כאלה צריכים להקיא מהחברה הישראלית. מי שהולך בעקבותיהם הם אנשים אבודים, ומה שהם הפכו להיות זה סוג של שטן בתוך העם שלנו שעושה הפרדה ושנאה".
הוא מוסיף על הניסיון להתערב במסורת של אלפי שנים: "ברוסית אומרים – לא צריך לתקן מה שלא שבור. הם עוד לא גילו את כל התורה וכבר רוצים לשנות אותה? זו בדיחה. התורה הייתה פה 4,000 שנה לפניהם, והיא תהיה פה גם 4,000 שנה אחריהם".
"אמא שלי מדליקה נרות ביום שישי", מספר סמיון, "והיא חלק בלתי נפרד מהתהליך שלי. גם אם אני לא בבית, היא מתקשרת אליי לפני כניסת שבת ואומרת לי: 'שתי דקות נכנסת שבת, שבת שלום בן אהוב שלי'. במוצאי שבת היא מתקשרת לאחל שבוע טוב. המסורת הזו והדת הזו, הן בונות את המשפחה".
"תגיד לי שזה לא נס"
סמיון מסרב בתוקף להסתכל על השביעי באוקטובר רק מבעד לפריזמה של האסון הלאומי, ורואה קשר ישיר לקרע שקדם לו. "תראה מה היה לנו לפני השביעי באוקטובר", הוא נזכר. "אני לעולם לא אשכח את תפילת ההמונים בתל אביב, כשאנשים צדיקים גורשו כי הפריעה למישהו ההפרדה".
עם זאת, גם אל מול הטבח, הוא רואה ניסים גלויים: "עם מה שעברנו במשך שש או שמונה שעות, כשלא היה צה"ל ולא היה ביטחון בשטח, המחבלים האלו יכלו לרצוח לא 1,200 איש - אלא עשרות אלפים! מה שמר עלינו שהם לא התקדמו?
"תראה כל פיגוע אכזרי שקורה במדינת ישראל - תמיד יש למחבל תקלה בנשק, או מישהו חמוש שמחסל אותם. תגיד לי שמישהו מלמעלה לא שומר עלינו".
"אל תרימו ישר 100 קילו"
מה העצה המעשית שלו למי שרוצה להתקרב, אבל מפחד מ'עומס דת'? "כמו בחדר כושר - אל תרים ישר 100 קילו", הוא מייעץ מניסיונו. "תתחיל ממשהו קטן שאתה יכול לעמוד בו. קום בבוקר, ולפני שאתה פותח את הטלפון תגיד 'מודה אני'. אחרי חודשיים ההרגל הזה יוביל אותך לתפילין. אחרי שלושה חודשים – אולי לא לעבוד בשבת, אולי לא להדליק טלוויזיה".
סמיון מספר שקיבל הזמנות לשיעורי תורה של רבנים גדולים כמו הרב יגאל כהן והרב יאשיהו פינטו, ומפציר בעוקביו ללמוד: "ברוך השם במדינה שלנו יש כל כך הרבה רבנים שרק רוצים לתת ידע ולא מבקשים תמורה. רק עצלן לא לומד תורה היום. פשוט תלכו לבית הכנסת הקרוב, תפתחו את האינסטגרם או הפייסבוק - יש כל כך הרבה שיעורים, אין שום סיבה לא להתחיל ללמוד".
לסיום, הוא מבקש מהציבור לא להתרגש מרעשי הרקע: "אני מאמין שמעל 90% מעם ישראל מאמינים בבורא עולם ומכבדים את התורה. המיעוט הקטן הזה שעושה לנו את הרעש בתקשורת ומייצר אשליה של מאבק – צריך פשוט להפסיק לשים עליו לב. גם חילונים, גם חרדים, אנחנו עם אחד וצריכים אחד את השני. המדינה שלנו רק מתחילה להתחבר מחדש, ומחכים לנו שנים מדהימות".
צפו בריאיון המלא בראשית הכתבה
קרדיטים >>
- תחקיר והגשה: יוסי עבדו
- צילום: נריה סעדיה ואבי לודמיר
- עריכה: שלמה רוטנברג
0 תגובות