הוא ישב באולפן "השם אחד" עם יוסי עבדו, וספרים עתיקים בידיו. כשפתח את הראשון שבהם, הריח של הדפים מילא את החדר. אבל הסיפור החזק ביותר לא היה על שום ספר שמונח על השולחן. הוא היה על ספר אחר, כבד בהרבה, שכבר שנים נמצא קבוע בבית כנסת בנתניה - ושדרך הגעתו לישראל נשמעת כמו תסריט מבצע חשאי.
עו"ד ד"ר ניסן שריפי, בעל שני תוארי דוקטור, מי שכיהן כיושב ראש ועדת הרדיו האזורי וכיושב ראש חברת חדשות 10, וייצג במשך שנים את מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הגיע לתוכנית עם ארגז סיפורים שרובם לא סופרו מעולם. ובימים שבהם עם ישראל עומד בעשרת ימי תשובה, הריאיון הזה הוא בדיוק מה שצריך: סיפור על אדם שהתחיל מהיציע האחורי של בית הכנסת, ועד היום מוצא כוח לחזור בו כל יום מחדש.
שריפי, בן להורים יוצאי עיראק, הביא לאולפן ספרים נדירים מהספרייה הפרטית שלו: מהדורה מצומצמת של פרקי אבות עם תרגום לערבית, שהודפסה בבגדד לפני למעלה מ-120 שנה ("יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו מהם", הוא קורא מתוכו), ומחזור עתיק בן כ-120 שנה לימים הנוראים, שבו לדבריו עדיין לא שולבו ה"הוי"ה" וה"אדנות" שהכניסו המקובלים לסידורים בעקבות הרש"ש. "אני מתפלל רק בספרים האלה", הוא אומר.
ספר תורה בן כ-400 שנה של הבן איש חי שהוברח מבגדד
לפני כ-15 שנה פנתה אליו עולה חדשה מארצות הברית שקיבלה צו גיוס לצבא האמריקאי, ליעד אחד: בגדד. הוא עזר לה. שם היא הכירה לו טלפונית את מפקד הצבא האמריקאי במקום, שאינו יהודי. "הוא אמר לי: יש פה ספר תורה עתיק של הבן איש חי", מספר שריפי. "אמרתי לו שאני רוצה את הספר הזה במדינת ישראל. הוא אמר: 'זה קשה, זה ספר שכבד'. אמרתי לו: לא צריך את התיבה, תביא לי רק את הגוויל". לדבריו, מדובר בספר תורה שהיה בבית הכנסת של הבן איש חי ב"בית זילכה" בבגדד, אחד מבתי המדרש החשובים של יהדות בבל, שבו התפללו רבי עבדאללה סומך ורבי יהודה פתיה. לדברי המפקד, גם קצינים יהודים בצבא האמריקאי התרגשו מאוד למראה הספר.
הגוויל יצא מעיראק בתוך קיטבג של חייל אמריקאי שנחת באיסטנבול, ומשם דאג שריפי שיגיע לישראל. "הספר הזה היום מונח בבית הכנסת בנתניה על שם אמי, באר חנה. מוציאים אותו לקריאה במועדים מיוחדים, ובהם הרגלים וחגי תשרי", הוא מספר. "זה ספר של כ-400 שנה, כתוב על עורו של צבי עם דיו מיוחד שיוצר מריכוז רימונים. אין דבר כזה היום".
בבגדד, לדבריו, עוד נותרו ספרי תורה וכתבי יד שלא הצליח להוציא. בבית הכנסת "טוויג" בעיר, האחרון שעדיין נותר בבעלות יהודית בבגדד, מונחים עדיין ספרי תורה - אך לדבריו חמש נשים קשישות ששולטות במקום לא נותנות לגעת בהם. לפני כשנה אף התקשר אליו אדם מטורקיה והציע לו ספרי תורה נוספים תמורת חמישה מיליון דולר. "מסתבר שיש ביזה של ספרי תורה בבגדד", הוא חושף. "בוזזים מתקשרים לאנשים ומנסים למכור להם את זה במיליוני דולרים - גם כתבי יד, שהם מוכרים לאספנים".
כשעיראק גילתה שהספר בידיו ופנתה דרך השגרירות הצרפתית בטענה שביצע עבירה על חוק העתיקות, תשובתו הייתה חדה: "תחזירו לי קודם את הרכוש שבזזתם מסבא וסבתא שלי. אחשוב אם להחזיר לכם את ספר התורה. מאז הם שותקים".
הפנתר השחור ששרף אוטובוסים
בילדותו הצטרף לפלג התל אביבי של תנועת "הפנתרים השחורים", בהובלת דוד חזקיהו ז"ל. בהפגנות, הוא מודה בכנות נדירה, השתתף בהצתת אוטובוסים לאחר שהנוסעים הורדו מהם. "אני לא זוכר בדיוק כמה, אבל למעלה מעשרה", הוא אומר. הוא היה אז בן שבע בלבד. "בתקופה שלי זה היה כמו היום בגיל 13-14", הוא מבהיר.
באותה תקופה גם התאגרף כילד וכנער בתחרויות. "בשבתות שלא הייתה לי תחרות אגרוף, הייתי הולך לכדורגל עם החברים שלי", הוא מספר בגילוי לב - קונטרסט שיהפוך משמעותי כשמגיעה תקופת ההתחזקות.
המפנה הרוחני הגיע דווקא בצבא. "התחזקתי. אפילו התחזקתי מאוד", הוא מספר, "בעיקר כאשר הייתי בדרך לפעולות בכל מיני מדינות כחובש קרבי ימי. באחת הפעולות המסוכנות ביותר אמרתי: אם אני חוזר בחיים, אני מתחזק, מניח תפילין כל יום, מתפלל לפחות פעם ביום". הוא חזר, וקיים את הנדר. "היום זה ברוך השם שלוש פעמים ביום. מילאתי את מה שנדרתי".
לא היה לו רב צמוד, הוא פשוט התחיל לקרוא. "מסילת ישרים", הוא אומר מיד כשעבדו שואל איזה ספר השפיע עליו. "מי שרוצה להתחזק, יקרא מסילת ישרים". והתהליך לא קרה ביום אחד: "בהתחלה רק הנחתי תפילין מדי פעם. אחר כך כל יום".
בשירותו בספינות ה"דבור" של חיל הים בשנות ה-80, הוא מספר, היה הדתי היחיד בכל החיל - לא "כמעט יחיד", ממש יחיד. "הייתה לי מלחמה קשה נגד מפקדי הבסיס. אמרתי: אני חייל דתי, חוזר בתשובה, רוצה לאכול אוכל כשר". לדבריו, קיבוץ מזרע סיפק לספינות מדי שבוע בשר דבר אחר וגבינה צהובה, "צ'יזבורגר קראו לזה". רק לאחר שערב את הרב הראשי לשעבר לצה"ל, הגאון רבי שלמה גורן זצ"ל, ב-1987, הצליח לשנות את המצב. "ברוך השם, היום אין יותר בעיות כשרות בצה"ל", הוא אומר.
"הפכתי להיות מעריץ שלו": העורך דין של מרן הרב עובדיה יוסף
הקשר עם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל התחיל בעבודה משפטית. עוזרי הרב פנו לשריפי כשהוגשה נגד מרן תלונת סרק על ידי יוסי שריד, בעניין עבירות מס לכאורה. "הרב לא חשש מכלום. הרב היה נקי מכל", מספר שריפי. "תוך פחות משבועיים העניין נפתר".
מאז טיפל שריפי לרב בעניינים נוספים, בהם עניינים הקשורים לישיבת "יחווה דעת" - שם זוכה היום ללמוד בנו, אוריאל.
"ראיתי במו עיניי את הידענות שלו, את החוכמה האדירה שלו, את הצניעות שלו, את הענווה שלו", הוא אומר. "הפכתי להיות מעריץ שלו. אני עד היום מעריץ של הרב עובדיה יוסף, גדול הרבנים בכל הדורות".
חמש דקות עם הידיים מעל הראש - הוסיפו עשר שנות חיים
אמו של שריפי, ז"ל, חלתה בסרטן עם גרורות. אף רופא לא נתן לה סיכוי לחיות יותר משלושה-ארבעה חודשים, גם לא ברפואה בארה"ב וברוסיה. "פניתי לרבנים שרצו כולם כסף - תעשה פדיון נפש, תביא תרומה. התרוששתי", הוא נזכר. "עד שבאמת מאלוקים קראו לי לבוא לעזור לרב עובדיה יוסף".
הוא הגיע עם אמו, וכשהגיע תורם, הניח מרן את ידיו מעל ראשה של אמו, בלי לגעת, במשך חמש דקות. הברכה נמשכה כמעט עשר דקות, ובסופה בכה מרן ואמר "שמות של מלאכים שאני לא מכיר". שלושה ימים לאחר מכן הראתה בדיקת סי-טי לראשונה שהמחלה מתחילה לסגת. "ואמא שלי חיה עשר שנים תמימות אחרי הברכה של הרב עובדיה", אומר שריפי. "עשר שנים".
"קח את הרישיון שלי": הסטירה הראשונה
בעקבות מה שראה, חזר שריפי אל מרן עם הצעה קיצונית. "אמרתי: כבוד הרב, אין לי טעם להמשיך להיות עורך דין. קח את הרישיון שלי, תן לי לשרת אותך. אני לא תלמיד חכם כמו העוזרים שלך, לפחות אני יכול לנקות את השולחן ולהחזיר את הספרים למקום".
"הוא נתן לי כמה סטירות", מספר שריפי בחיוך, "ואמר לי: יש לך ייעוד להיות עורך דין, משפטן. זה הייעוד שלך בחיים". שריפי נשאר בעולם המשפט, אבל מכאן ואילך עולם המשפט ועולם התורה כבר לא היו אצלו שני עולמות נפרדים.
הביקורים בחדרו של מרן חשפו בפניו גם צד פחות מוכר. "פתחתי ספרים, בכל ספר זוהר יש בכתב קודשו של הרב הערות. בספר של הרמח"ל יש הערות, בדעת תבונות, בעץ חיים, בשער הגלגולים. אני מקווה שאי פעם זה יפורסם. הוא היה מקובל גדול, ידע הכל", הוא מספר.
"תצלה באש הגיהנום": הויתור להיות שופט בעליון
הסטירה השנייה הגיעה כמה שנים לאחר מכן. בשנת 2009 קרא לו שר המשפטים דאז פרופ' יעקב נאמן לפגישה בכנסת. "הוא אמר לי: אני יודע שאתה מומחה למיסים ולתכנון ובנייה, וחסר לנו שופט לכך בבית המשפט העליון. אני רוצה להמליץ עליך".
שריפי כמעט השיב בחיוב, אך ביקש קודם את ברכת מרן ונסע ישר מהכנסת לביתו. "הרב עובדיה נתן לי שתי סטירות", הוא משחזר, "ואמר לי: 'תשמע, כולם יקראו לך כבודו כבודו, אבל שתגיע למעלה ותצלה באש הגיהנום, אני לא בא להציל אותך'". שריפי ירד מהעניין באותו רגע. "אם רב גדול אחר יתיר לי, אני שקול שנית", הוא אומר, אך מבהיר עד כמה דעתו של מרן הייתה עבורו מכרעת.
"שופט ערבי ולא שופט שהוא כופר": מערכת המשפט
שריפי לא חוסך מילים כלפי מערכת המשפט. "יש הטיה ברורה כנגד הדת היהודית, כנגד החרדים, גם כנגד הדתיים", הוא אומר, ומצטט את נשיא בית המשפט העליון השופט עמית שלטענתו כינה את החרדים "מוזרים" בדיון על שידורי כבלים - ומוסיף שהוא "מתפלא" עליו, כבוגר תיכון צייטלין הדתי בתל אביב. "אני לפעמים מעדיף שופט ערבי ולא שופט שהוא כופר", הוא ממשיך. "שופט ערבי לעולם לא יהיה נגד הדת. הוא תמיד יגיד אינשאללה, בעזרת השם, ותמיד יכבד את הדת שלך".
כדוגמה הוא מביא תיק משנות ה-90: ישיבה בפרדס חנה של הרב בובליל, שעליה הוציא יוסי שריד, אז שר החינוך, צו סגירה. "ארבע-חמש שעות לפני שבת הוצאתי צו מניעה בבית המשפט המחוזי בחיפה", מספר שריפי. השופט הערבי ראיק ג'רג'ורה כתב בהחלטתו: "על מנת שלא להשבית תלמידי חכמים מלימודם, איני מורה בזאת על עיכוב ביצוע של צו הסגירה". השופט הבא בתפקיד ביטל את הצו "כנראה כי הוא לא סובל ישיבות וחרדים", אך בערעור השופט אדמונד לוי "שופט דתי אמיתי שאהב את היהדות" החזיר אותו על כנו - עד שהתיק "עבר בדרך פלאים" לשופט אהרן ברק, שיישם את צו הסגירה במלואו.
פרט מפתיע שחושף שריפי: המתמחה של ברק באותה תקופה הייתה נועה שריד, בתו של יוסי שריד עצמו, מי שהוציאה את צו הסגירה מלכתחילה.
"שודד סמכויות שיפוטי": מה שריפי חושב על אהרן ברק?
"השופט אהרן ברק היה ממש שודד סמכויות שיפוטי", הוא קובע, ומתאר כיצד לטענתו הפך ברק מאמר אקדמי שכתב, על כך שאפילו יציאה למלחמה היא בסמכות בית המשפט, לציטוט אגבי בפסק דין ואחר כך להלכה קובעת. לדבריו, ברק ציווה שלא יקברו אותו לאחר מותו, וגם אמר בפירוש שאינו מאמין בתחיית המתים ובאלוקים.
מול הביקורת הזו, שריפי מספר כיצד הוא עצמו מנסה להטמיע את המשפט העברי בכל תיק: "אני מנסה בכל תיק להראות שהמשפט העברי הוא המשפט הנכון", תוך שהוא נשען על הכלל "אין גוזרים גזירה לציבור אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בה" - כפי שלטענתו קרה גם עם תיקון חוק הערבות בישראל, שהתאים את עצמו להלכה.
"נעשה ונשמע": משבר הבנייה בבני ברק
שריפי מייצג עד היום בבני ברק בתי כנסת, בתי מדרש, כוללים, ישיבות ובתים פרטיים שנבנו ללא היתר. "בבני ברק יש תופעה ייחודית", הוא אומר. "הם מקיימים את המצווה הגדולה נעשה ונשמע. נעשה בית, נעשה מבנה כולל, ונשמע מה צריך כדי להוציא היתר".
את האחריות הוא תולה בעירייה, שלדבריו לא יצרה תב"ע מעבר לשלוש קומות בעיר צפופה ממילא. "אל תיצור תב"ע שמונעת התפתחות בגלל עצלנות, ואז תופתע שאנשים מוסיפים מרפסת וחדר בלי היתר", הוא מסכם, וחוזר לאותו כלל: "אין גוזרים גזירה לציבור אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בה".
"תנו לילד שלי תנאים שווים לכלבים שלכם"
באחת הזירות הפרטיות ביותר שלו, שכונת "עיר ימים" ברמת פולג בנתניה - השכונה החילונית ביותר שיש, לדבריו, ומקום שבו נערכה ההפגנה השנייה בגודלה, אחרי רחוב קפלן, נגד הרפורמה המשפטית - ביקש שריפי להקים בית ספר דתי בשם קרליבך. תושבים גייסו 300,000 שקל ונלחמו נגדו בטענה שאין מספיק קרקע ציבורית, הנדרשת לטיפת חלב ומועדונית.
על אותם מפגינים הוא לא חוסך עוקצנות: "הם מאוד דמוקרטיים - כי אם לא תעשה מה שהם רוצים, הם ירביצו לך".
"אמרתי לשופט: הם רוצים גם אדמות לטיפת חלב, גם למועדונית, אין בעיה. תן לילד שלי שעולה לכיתה א' תנאים שווים לכלבים שלהם. לכלבים יש שני פארקים. אני מבקש דונם-דונם וחצי לבית ספר". הוא זכה. היום לומדים בבית הספר קרליבך, כמעט אלף תלמידים.
גם הקמת בית הכנסת והמקווה במקום לוותה במאבק מול 12 ארגונים רפורמים ומסורתיים, עם עד 12 עורכי דין מהצד השני בכל דיון. "וברוך השם הצלחנו. יש בית כנסת עם מאות אנשים כל שבת, כמה מניינים, שלוש תפילות ביום, ומקווה נשים". מקווה לגברים, לדבריו, בדרך.
מעניין לגלות שאת סגירת קניון "עיר ימים" בשבת יזמה דווקא תנועה חילונית לחלוטין, מפלגת "שינוי" של טומי לפיד. "לא אמרתי מילה על שבת. שאלתי אותם אילו אפשרויות יש: שבת של היהודים, או שישי של המוסלמים. הם בחרו בשבת", מספר שריפי. הקניון סגור בשבת עד היום, למעט בית המרקחת.
"תשדרו לי את אום כולתום" - המאבק על הרדיו והטלוויזיה
כיושב ראש ועדת הרדיו האזורי וכיו"ר חברת חדשות 10 (היום ערוץ 13), שריפי נלחם בתוכן שהוא מכנה "תוכניות טראש". "התנגדתי לכך בכל תוקף. עמדתי ודבקתי על השולחן: לא יקום ולא יהיה. אתם תשחיתו את בני הנוער ואת המשפחות בישראל בקשקושים האלה - האח הגדול, הישרדות. שטויות שעולות כמה גרושים, במקום תוכניות איכות על היסטוריה יהודית ומורשת ישראל".
בתקופתו נכנסו לתפקידים העיתונאי צבי יחזקאלי, שלדבריו "היום דתי בכלל ואיש ימין", וכן העיתונאית טלי בן עובדיה שלדברי שריפי נחשבת "יחסית שמאל מדיני" אך "עובדת מעולה והוגנת".
הוא הוביל החלטה שלפיה כל תחנות הרדיו האזורי בארץ ישדרו דברי תורה לפני שבת. חלקן משדרות עד היום. אבל הרגע האנושי ביותר בסיפור נוגע לתחנה הערבית "רדיו א-שמס", שהתקשרה אליו נבוכה: "איך נעמוד בהחלטה?", שריפי פטר אותם - אבל ביקש תמורה. אמו הייתה אז חולה. "אמרתי: תשדרו שירים שהיא אוהבת - אום כולתום, פריד אל אטרש, פיירוז". הם עשו זאת, כל שני בין שתיים לשלוש.
היום, הוא מוסיף, אין כמעט רגולציה על הטלוויזיה, בין השאר משום שבית המשפט העליון פסל מינויים למועצת הרשות השנייה. מה שמניע את התקשורת, לדבריו: "המטרה של התקשורת היא למעשה לקבע את השלטון של האליטות. מה שראינו בהפגנות כנגד הרפורמה המשפטית לא היו הפגנות תמימות - אלו היו הפגנות של האליטות הישנות כנגד האליטות החדשות שקמו".
בן 14 ניגש לבחינות הרבנות - והמשפחה הגיעה עד בג"ץ
בין כל הקרבות, שריפי מספר בגאווה על בנו הבכור, הרב משה רזיאל, שגר בקריית יובל בירושלים. בגיל 14 בלבד ניגש לבחינות הסמיכה לרבנות, ללא בקשה מצדו. "ילד גאון היה ועדיין גאון", הוא אומר. "הבגרות שלו הכי טובה שהייתה אי פעם בארץ - מתמטיקה חמש יחידות 100, פיזיקה חמש יחידות 100, כימיה חמש יחידות".
כשהרבנות ניסתה לעצור את תהליך הבחינות בטענה שהוא צעיר מדי, לדבריו המשפחה נאלצה להיאבק על כך אף בערכאות, והוא השלים את המבחנים רק כשהגיע לגיל 23.
שני אחיו ממשיכים באותה דרך: הרב נדב מיכאל מוסר שיעורים כמעט מדי יום בבתי הכנסת "היזדים" ו"מוסיוף" בירושלים, ואוריאל לומד בישיבת "יחווה דעת". "איך זכית?", שואל אותו עבדו. "ברוך השם. אני אדם פשוט. לא תלמיד חכם", משיב שריפי בענווה.
ארבע שנים למציאת קבר הרדב"ז
אחד הפרקים יוצאי הדופן בחייו החל משאלה: איך ייתכן שיודעים היכן קבורים האר"י, המבי"ט ורבי יוסף קארו, אבל קברו של רבי דוד בן זמרא, הרדב"ז - המורה של האר"י - נשכח? "התחלתי לנהל חקירה, כתבי יד וספרים עתיקים. ארבע שנים לקח לי", הוא מספר.
הוא עבר על ספריות, כולל ספריית בר אילן, וקנה ספרים מכספו. לפי כתבי היד, קבר הרדב"ז נמצא מימין לקבר האר"י, לא רחוק מקברו של המבי"ט - שם, לדבריו, כבר לפני כ-140 שנה הוסרה המצבה המקורית. התגלית קיבלה חיזוק בלתי צפוי: לפי עדות שומר בית הקברות, מרדכי, המקובל הרב יצחק כדורי זצ"ל היה עולה מדי שנה ביום ההילולה של האר"י ומצביע על אותה מצבה בדיוק כקברו של הרדב"ז.
העתירה בזמן הקורונה: "למה הפגנה כן ותפילה לא?"
בתקופת הקורונה הגיש שריפי עתירה נגד ראש הממשלה נתניהו ומשרד הבריאות, בעקבות ההגבלות שמנעו תפילה במניין. "אמרתי לשופטים: 20 אלף איש מפגינים כל מוצאי שבת בירושלים, אני מבקש להקים מניין של 10-20 איש במרחק ארבעה מטר. הם היו עוינים מאוד", הוא מספר.
הפסיקה כללה רמז שהממשלה מוסמכת לשנות את התקנה, ושריפי רץ עם זה לשר לביטחון הפנים דאז גלעד ארדן. לדבריו, "48 שעות אחרי שסיימנו את הבג"ץ, בתי הכנסת בארץ נפתחו לתפילה במרחק של ארבעה מטר אחד מהשני".
"צפוי לנו אסון": מיום כיפור לשמחת תורה
לקראת סוף הריאיון השיחה נעשית כואבת יותר. שריפי חוזר לתפילות יום הכיפורים תשפ"ד, שהופרעו לדבריו בעוצמה חסרת תקדים. "מעולם חילונים לא הפריעו לתפילת יום כיפור כפי שהפריעו בשנה ההיא", הוא אומר. "ראיתי את זה בחדשות, ואמרתי לקהילה שלי במוצאי שבת בשיעור הזוהר: חבר'ה, צפוי לנו אסון".
יוסי עבדו סיפר שבשבת שלפני סוכות הביא לבית הכנסת שלו במושב יגל דף שפרסמה עיריית תל אביב על אירועי יום כיפור, והקראתי אותו לקהל: "זה קרה באושוויץ או בתל אביב?", עשרה ימים לאחר מכן, בבוקר שמחת תורה, בזמן תפילת המוסף ובדיוק כשה"פתקים" של החג יוצאים, הגיעו הידיעות הראשונות. לא רצינו לבטל את ההקפות. ביקשתי מהגבאי את המפתחות, פתחתי את ההיכל יחד עם עוד עשרה מתפללים, וישבנו על הרצפה ובכינו. שמענו רק שמועות, לא ידענו כמה המצב קשה.
באותו בית כנסת מתפלל גם שריפי, שאת בתו הוא יצא לחלץ באותם ימים. היא הייתה אז בשדרות, במסגרת שירות לאומי של המדרשיה שלה. "נסעתי למחרת, ה-8 באוקטובר, לחלץ אותה. עברתי את כל המחסומים בדרך". שריפי, בן 60, עדיין משרת כל שנה במילואים.
"הקדוש ברוך הוא מחזיר את עם ישראל בתשובה"
כשעבדו שואל אותו מה המסר לעם ישראל, שריפי חוזר לנקודה שממנה התחיל הריאיון. "אנחנו חיים בתקופה של גאולה", הוא אומר. "הקדוש ברוך הוא מחזיר את כל העם היהודי בתשובה. אנחנו רואים חזרה בתשובה המונית. יש עדיין פה ושם ערב רב שלא רוצה להכיר בקדוש ברוך הוא, אבל תמיד היה. גם למשה רבנו היה ערב רב, גם קורח ועדתו הפגינו. עכשיו הם מיעוט רציני".
רוב העם היהודי, הוא מדגיש, "רוצה דת, רוצה מסורת. גם הערבים המוסלמים רוצים דעת ורוצים מסורת, זה לא מפריע לי. במרוקו חיו ביחד, בעיראק חיו ביחד. אין סיבה למלחמה".
"בעזרת השם שיבוא משיח כבר", הוא מוסיף כשמזכירים לו את תחיית המתים. ומה מחיה את האמונה שלו בכל יום? "זה שאני פועל למען היהדות, למען הדת, למען איחוד כוחות בעם ישראל".
צפו בריאיון המלא בראשית הכתבה
קרדיטים >>>
- תחקיר והגשה: יוסי עבדו
- צילום: נריה סעדיה
- עריכה: שלמה רוטנברג
- עיצוב אולפן: ידידיה כהן
0 תגובות